כששמענו לראשונה על האימוץ המתקרב חששנו שהקשר יהיה חלש וארעי. שנזכה להיפגש רק מדי פעם ושהמשפחה תהפוך לעוד פרצופים מוכרים במושב ולא יותר. בשבת הראשונה לאחר השיבוץ למשפחות הייתה התרגשות באוויר- זוגות זוגות יצאנו מבית המדרש והלכנו אל בית חדש. בהתחלה היינו נבוכים ולחוצים מהאירוח ולא כל כך ידענו איך להתנהג ואיך להתחיל קשר שכזה, עד שהקרח נשבר והבנו שגם רוב המשפחות, בדיוק כמונו, ירושלמיות במקור. באותו ערב חזרנו למדרשה עם חיוך גדול על הפנים. כל אחד סיפר על המשפחה המקסימה שהוא קיבל, על האמירה ש’דלת הבית תמיד פתוחה בפניו’ ועל האחים המקסימים. פרויקט המשפחה המאמצת ללא ספק עלה על כל הציפיות.
בפעם הבאה שהגענו לבית המשפחה המאמצת התקבלנו בחיבוקים חזקים, כמעט כמעט כמו אלו של אמא ואבא, אבל לא בדיוק. ברגע הזה נפל האסימון והבנו שהקשר הזה יהווה גב נוסף. בנוסף להווי, לחברים, לשיעורים ולר”מים שיש במדרשה אנחנו נזכה גם להכיר משפחה מקסימה שסומכת עלינו עם הילדים, מקבלת אותנו בחום ולא ‘מארחת’ אותנו- משפחה אמיתית. בכל הבלגן של המדרשה, הרעש, האנשים הקבועים מפתיע פתאום להגיע לבית רגוע, נרות שבת, שולחן שלא מיועד ללמעלה מעשרה אנשים כמו השולחנות של המדרשה.
שולחן של בית. שולחן חם.
חששנו שלבם של הילדים כבר שבוי ביד המאומצים הקודמים, אבל תוך רגע גם האחים קיבלו אותנו לתוך המשפחה. דיברו איתנו על המדרשה, סיפרו בדיחות ושיחקו איתנו. הכירו לנו את הבובות שלהם, שיחקו איתי ונהנו מתשומת הלב. ההורים המקסימים מבינים את הקושי שהמרחק מהבית יוצר והכינו את הילדים לקבל אותנו בחום ואהבה והצליחו למעלה מן המצופה. הם מצמצמים את הגעגועים הביתה ועוזרים מאוד. הם מתייחסים אלינו כאל אחות גדולה או אח גדול בפני הילדים, דמות אחרת וחדשה, שהיא לא הורה ולא אח אבל קרובה ואמיתית.
אל דאגה, אנחנו לא באמת זקוקים לאימוץ- ההורים האמיתיים שלנו
פשוט נמצאים במרחק של כמה שעות טובות מנטור. הם
מעריכים מאוד את האימוץ החם והאוהב ומוקירים על זה תודה. חלקם לפעמים נעלבים מהמונח ‘מאומצים’ (ובבית אנחנו מחליפים לעיתים את המילה ב’מאורחים’) אבל שמחים שיש בית, הורים ואחים שמחבקים בשבתות. מביאים קצת מריחות הבית עד לגולן. הם תמיד מאחורינו.
ההורים המאמצים משלבים אותנו במשפחה, מראים לנו תמונות של קרובים אחרים ומספרים לנו עליהם. בתיווכם אנחנו מכירים אנשים נוספים מהמושב, מכירים את מקומות ההתנדבות שלנו והופכים את המושב כולו למקום מוכר ונעים.
הם מערבים אותנו בהתרחשויות במושב, צוחקים איתנו וגם דואגים להסביר את הבדיחות כשאנחנו לא מבינים. בלי המשפחות המאמצות השבת הייתה ריקה. כמובן שבמדרשה יש הווי וכיף, אבל בלי ה’אוורור’ הזה בשבת מבית המדרש היינו טובעים בכל הלימוד. פתאום אנחנו שולפים את עצמו מבין דפי הגמרא, לובשים בגדי שבת ונוחתים בתוך שגרה משפחתית. לראות עם המשפחות משחק כדורסל במהלך השבוע, לאסוף את הילדים מבית הספר, לתת חיבוק כשנפגשים… כל הדברים האלה לא קיימים כשאתה חי עם אנשים בגיל שלך ולומד כל יום, כל היום.
המשפחות פשוט מגניבות. גורמות לנו להרגיש רצויים ואהובים. עושות כל מאמץ באמת להפוך אותנו למשפחה.
אנחנו רוצים לנצל את ההזדמנות הזאת ולהגיד תודה רבה לכל האמהות, האבות, האחים והאחיות שדואגים לנו ושומרים עלינו, מרעיפים עלינו חום וללא כל ספק משדרגים את השהות במדרשה.