ונצא. שיירת תעזוב הישוב, ייגלו כל גיבורי החיל למודי המלחמה לאמור “נחוגה חגינו”. ויאמר אביה “לכו עבדו אלוהיכם במדבר ארבעת ימים ושובו”. ונלך, אך אבוי – כי לרוח לא הודענו. וילך הרוח וייקח עמו גשם וקור, משלחת מלאכי רעים יבואו. ויתדפק הרוח על החלונות ופתחי הבתים ולא ייענה. ויקרא “מדוע באתי ואין איש?”. “קראתי ואין עונה!” ענהו הקור. “הן בגערתי אחריב ים” נתכעס הגשם.
וישבו תחת עץ התמר ויתכסו עצה לאמור “אהה כי כעת שווא באנו! מה נעשה לעם זה?”. ויאמר הרוח “שוב אשוב בעורפם, אבדר שערם וכובעים אעיף”. ויענוהו רעיו “לאו, כי עם קשי עורף המה! ליבם לא ישימו אליך”. ויאמר הקור “לשד עצמותם אקפיא. בבגדים יתכסו ולא יחם להם”, ויאמר הרוח “טוב דיברת”. ויען הגשם שניהם “כסילים! הלא תדעו כי במזגן ישתמשו? שמעו נא עצתי. אבוא אני, אגשום מימיי. מעיינות תהום ייבקעו, ארובות שמיים תימחנה כל היקום מעל פני הארץ”. כך אמר ויראו רעיו כי טוב הדבר ויאמרו אמן.
ויהי כי נשוב נטורה ונבוא בלב קל ושוחק ונאמר “הוי מה נפלא! נלכה ונשב איש תחת גפנו אל בוקסתו”. וישמע הגשם ויאמר “מי זה עולה מן המדבר?! לכו נלכה ונרטיבם, אשיבם מצרימה” טיפות קלות הגיע, בטח לבבנו ויאמר “איתנים אנו, נוכל לו”. וילך ויתפח ויתעצם וירבה מאוד עד אשר לא תראה הארץ מרוב, ויתדפק על כותלי בית המדרש ויטען להציפו.
ויאמר אביה אל בני נטור “קומו עשו תיבת עצי גופר קנים. שלוש מאות אמה אורכה וחמישים אמה רוחבה ושלושים אמה קומתה. שום תשימו בית מדרשינו בתיבה, ומכל הספר תשימו שניים שניים בתיבה”. ונקום ונעש כן להכניס בית המדרש לתיבה.
ויהי כי כבד הגשם ותינשא התיבה מעל פני הארץ, ונרא כי סדק בתיבתנו. ונעמיד אנשים ומטאטאים ומגבים בידם למשמרת בית המדרש ויחרפו נפשם לשמור יובש רגלינו. אז עמדו האנשים ההם ויאמרו בקול גדול
שאו דברי הרחק, אמרו זה ההמנון / ידע נא ים תיכון, ישמע נחל ארנון
אם לקרוא תחפוץ, לרכון כפוף גב / חיש מהר בוא, הב עמך מגב