חֲזוֹן הַמְּעָרָה/ אלישע הוכמן

אָנֹכִי הַהֵד, בּוֹדֵד בְּמוֹרַד הַמְּעָרָה.

לֹעָהּ עוֹטֵה קִיסוֹס כִּנְטִיפוֹת,

מַאֲפֵלָתָהּ תַּרְעִיד חִיל וְאֵימָה.

גַּם כִּי אֵלֵך בְּלַפִּיד וּבְתִקְוָה

לְגַלּוֹת הָאוֹצָרוֹת הַטְּמוּנִים בַּדְּמָמָה,

בַּל אוֹסִיף וְאֶחְדַּל, לֹא אֶקְרַב אֶל הַקֹּדֶשׁ הַזָּר.

הַעֲמִיק לֹא אוּכַל פֶּן אָמוּת.

 

אָנֹכִי הַצָּב אֲשֶׁר הָפַכְתִּי בְתַהְפּוּכַת עֲמֹרָה,

שָׁכוּב בְּצִדּוֹ הַשֵּׁנִי שֶׁל הַסֶּדֶק הַצַּר,

מִבְצָרוֹ עַל גַּבֹּו בְכָל אֲשֶׁר יִצְעַן,

לֹא כָמוֹנִי הַנִּכָּר בְּפִירוֹ.

מִבַּעַד לַסֶּדֶק בּוֹקְעִים לְחָשִׁים וּנְגֹהוֹת,

רַחֲשֶׁי רְפָאִים וְאֵימִים, זוּזִים וַעֲנָק.

אֶת קוֹלָם לֹא אֶשְׁמַע וּתְמוּנָתָם לֹא אַבִּיט,

פֶּן אֶקְדַּשׁ וְאָמוּת.

 

אָנֹכִי הַבּוֹר בְּמַאֲפֵלָתוֹ, מַעֲלוֹת בִּי אַיִן וּתְפִלָּה בִי תִדֹּם.

נְהָרוֹת בִּי דוֹכִים, שֶׁצֶף וָקֶצֶף בְּחֶשְׁכָתִי,

דַּעְתָּם לֹא אוּכַל פֶּן אֶגְדַּשׁ וְאָמוּת.

 

צַר לִי הַמָּקוֹם,

לְחָשִׁים וּנְגֹּהוֹת לֹא מָצְאוּ בִי מִדְרָךְ.

הָשִׁיב פָּנַי רֵיקָם לֹא אוּכַל וְכֹח חֲזֹר בִּי אַיִן.

הֵן, אָמוּת!

השארת תגובה