א
דמיינו עולם בלי גשם. עולם בו “אד יעלה מן הארץ והשקה את כל פני האדמה”. או כזה בו יצרנו טכנולוגיות השקיה והתפלה מפותחות כל כך עד שלא צריך גשם, אז ייבשנו את העננים המטרידים האלה.
אפשר לייצר תרכובת כימית שתייצר את הריח של הגשם, אפשר לטהר את האוויר עם מפוחי ענק ואפילו אפשר לשפוך שלוליות ברחובות בשביל ילדים במגפיים.
אבל קשר ארץ ושמים מקיים רק גשם ממשי. כזה שסוחט עננים, שמנענע מהם את השפע. רק הטיפות הקטנות הללו מוסרות לארץ דרישת שלום מגבוה.
“כי הארץ אשר אתה בא שמה… למטר השמים תשתה מים. ארץ אשר ה’ א-לוהיך דורש אותה”.
ב
אם תלכו ברחוב קרן היסוד בירושלים, עם הפנים לכיוון עמק רפאים, נסו להרים את המבט על האופק המשתקף בין הבניינים. האופק הזה מגלה תמונה מפתיעה:
בעוד הרגליים נטועות בלב עיר שוקקת חיים, רועשת מתנועה, עשירה בצמיחה, העיניים רואות את המדבר מבצבץ. השממה, פתחו של גיהנום, ארץ ציה.
מהמדבר הזה בא ירמיהו אל אותה עיר שוקקת חיים והזהיר על בואו של המדבר אל העיר באם לא ישנו תושביה את דרכם. ובאותה נשימה, בשיא הפריחה העיר מתרחבת אל המדבר ומפריחה אותו.
לב הארץ היא עיר שעל התפר בין מדבר לישוב. והכל בעזרת הגשם.
ג
כשהתנאים במסכת תענית רוצים לדבר על יכולתו המופלאה של א-לוהים להוריד גשם הם משתמשים בביטוי “גבורות גשמים”. ומסביר ר’ יוחנן: מפני שיורדין בגבורה.
במובן מסוים, מדובר באוקסימורון. אוקסימורון שנוכח במציאות עצמה; החסד והטוב שמביא איתו הגשם יורד בכזו קדרות, בקור, באפרוריות. יושבי תבל, שמכינים את עצמם לקראת קבלת השפע לא מתלבשים בחגיגיות ויוצאים בזרועות פתוחות. הם מכניסים את הכביסה שלא התייבשה, סוגרים את החלונות ומסננים תלונה עוקצנית אל החזאי שבמסך.
אבל אולי בדרך דומה מתחיל כל שפע וטוב בעולם הזה?
ד
“ובחנוני נא בזאת אמר ה’ צבאות אִם לֹא אֶפְתַּח לָכֶם אֵת אֲרֻבּוֹת הַשָּׁמַיִם וַהֲרִיקֹתִי לָכֶם בְּרָכָה עַד בְּלִי דָי”.
באופן פשוט, הנביא מלאכי מבטיח את היענותו של א-לוהים לעם – אם יקיימו את מצוותיו תגיע להם ברכה. ובכל זאת, בפסוק הזה טמונה מורכבות; לא ברור כיצד מאפשר הנביא לעם לבחון את א-לוהים, ואולי יש בברכה המגיעה לעם כתגובה גם שמץ של דין – “עד בלי די”. שפע רב מדי הוא דבר הרסני. שפע שלא מותאם לכלים היכולים להכיל אותו.
מאי ‘עד בלי די’? אמר רמי בר חמא אמר רב: עד שיבלו שפתותיכם מלומר די.
ובכל זאת, בחסידות חב”ד הלחינו את כל השפע המוגזם הזה לניגון, ניגון שנהנה מהשפע גם כשאין בו גבול, גם כשהוא לא מותאם. כי שפע הוא שפע.
ה
פָּקַדְתָּ הָאָרֶץ וַתְּשֹׁקְקֶהָ… פֶּלֶג אֱ-לֹהִים, מָלֵא מָיִם
הרב שג”ר מסב את תשומת הלב לכך שהגשם הוא לא רק דרישת שלום, אלא פקידה, יחסים אינטימיים של א-לוהים עם הארץ.
אבל איך הגשם הוא דבר א-לוהים לארץ? הרי לא נראית התאמה ברורה בין הארת פנים שלנו לפתיחת ארובות השמים? האם אפשר לראות התאמה בין מידת הצדקה והחסד של בני האדם למדד הכנרת? איזה מן קשר זוגי מתפתח בין הא-ל לאדם ולאדמה כשהתנאים לא מחייבים? כשצדיק ורע לו? כשחברה צודקת בבצורת וחברה נפשעת בשפע?
ו
בבית מדרש כמו שלנו, כזה שלא חוסם את החוץ עד הסוף, יש רומנטיקה. לא רק רומנטיקה שבהרגשה החיה של הטבע והגשם עצמו.
רומנטיקה אמיתית קשורה דווקא באי הבנה. היא קשורה בחוסר היכולת להבין עד הסוף מה מסמנת המחווה של בן הזוג ומתי היא תבוא, ובעקבות מה. ומה יגרום לה להיות עטופה בדין ומה יהפוך אותה לברכה עד בלי די. מתי היא תלווה ברוחות עזות, ומתי היא תדלוף מהגג. מתי המחווה תהיה מטהרת ותנקה את האוויר ומתי היא תשאיר אחריה קשת בוהקת.
ואולי דווקא כשיושבים בבית מדרש ומנסים לתהות גשם למה? ומתי? ואיזה? ומהו גשם? ואין תשובה ברורה, דווקא אז מתקיימת הברית הרומנטית המבולבלת בין שמים וארץ.