היום בו הבנתי שאני רוצה שיספרו אותי / תמר ארנון

זהו איננו מאמר טיעון, אלא שיתוף רגשות. ייתכן ואינו יחדש לכם דבר, וזוהי איננה מטרתו.

בשנה בעברה הייתי מודעת (יחסית למישהי שעוד לא לומדת במדרשה) לתהליכים מסוימים שהתרחשו בנטור, וביניהם פולמוס המניין.
קראתי מאמרים בנושא ושמעתי טיעונים של שני הצדדים. בחלק מהדעות והמאמרים המצדדים במניין השוויוני, או ליתר דיוק הסולדים מהמניין האורתודוכסי, ראיתי שישנו מיזוג בין ערכים ורגשות דתיים (הצורך להתפלל) לבין ערכים כגון ביטוי עצמי (‘שיספרו אותי’) ושוויון מגדרי. המיזוג הזה מקשה על האנשים התופסים בו להתפלל במניין שלא תואם לערכים אלו והוביל את חלקם לוותר על תפילה, במניין או בכלל. לא הצלחתי להזדהות עם האמור לעיל ודבקתי בדעתי כי התפילה מבחינתי היא קשר עם הקב”ה, ואין לי שום צורך להכניס בה עקרונות חברתיים נאורים, בטח לא במידה והם יתנצחו עם התפילה ויביסו אותה בקרב החשיבות וסדרי העדיפויות הדתיים שלי. מהות התפילה היא שיח עם אלוהים-  איך אני יכולה להתנות דבר כזה ענק ואינסופי, בעקרונות ארציים אנושיים כמו שוויון מגדרי? למי אכפת מה קורה בבית המדרש כשאני מקיימת את המחויבות שלי כלפי אלוהים ומתחזקת קשר עם השמיים?

בתחילת השנה מחזור ד’ כינסו אותנו לדיון בנושא המניינים השונים ונתנו לנו לקחת חלק בקבלת ההחלטות בנושא. זה הרגיש לי לא נכון- רציתי שיתנו לנו להעלות את הנושאים האלה לבד מתוך מצוקה אישית, ולא לאכול בכפית תוצרים של דיונים ענקיים שנעשו פה במשך שנה שלמה.

התשובה הפרקטית התחוורה לי במהרה, שכן מחזור ד’ רצה להמשיך להתפלל בדרך שתתאים לחבריו ולכן אין מנוס מלשתף את האורחים החדשים במרחב התפילה הביתי שלהם ולהתחשב גם בדעתם. ועם זאת היה לי ברור שאין אנו צריכים וצריכות בהכרח לשאת את ”השגעונות” של ד’ יחד איתנו בהמשך השנה, ושיש מקום לסקירת מצב מחודשת. לבסוף, הוחלט על ‘מניין העשרים’: בכל בוקר נחכה לעשרה גברים ועשר נשים וכשאלו ינכחו נתחיל בתפילה.

בתקופה האחרונה נוצר קושי לגייס 10 בנות למניין ולי באופן אישי היה קשה להכריח בנות שלא מחויבות מעצמן לתפילה לקום באופן קבוע שעה קודם, בשביל ערך שאינני בטוחה שאני מאמינה בו ואולי גם שאר חברותיי לתפילה אינן מאמינות בו.      ובוקר אחד קמתי והגעתי לתפילה באיחור קל וגיליתי שהתחילו בלעדיי, מה שלא קרה קודם לכן מפאת אילוצים טכניים והתעכבויות.

הסיטואציה הזו, התמימה לכאורה, גרמה לי להבין שהתפילה מבחינתי היא כבר לא שיח סטרילי עם הקב”ה, אלא יש לה חשיבות ציבורית בעיניי ואני נהנית ממנה יותר כאשר אני לוקחת חלק בקולקטיב ונרתמת לעשייה הכללית הקשורה בה. (כמו הרבה דברים ביהדות בהם יש דגש על הקולקטיב ועל תחושת ”חלק מן הציבור”, שאליו תמיד התחברתי, ולכן רק טבעי שאגיע למסקנה הזו גם בקשר לתפילה).

השוויוניות בתפילה לא חשובה לי מעצם היותי אישה. אינני מאמינה שצריך להיות כאן מניין שוויוני מכיוון שזו אמירה, יש שיאמרו בשורה, לקהילת המתפללים הישראלית והיהודית בכלל, אמירה שצריכה לאפיין את מדרשת השילוב ונאותה לה.

חשוב לי לקחת חלק בתפילה מעצם היותי אדם ירא ה’, שההתעסקות סביב התפילה מחזקת אותו ונותנת לו הרגשה של עבודת ה’. לוואי והייתי יכולה להיות זכר, והייתי יכולה לומר קדיש, שאני כבר אומרת בעל פה (by heart יהווה תרגום יפה ומילולי לעניין) ולעלות לתורה. אבל ב”ה  שעשני כרצונו, ואני נמצאת בעמדת נחיתות בעניין זה.

אחרי שבועות של גבאות והתעסקות מרובה סביב התפילה והמניין ומעורבות בתפילה עצמה, אינני מוכנה לרגרסיה- אינני מוכנה שנחזיר את המצב לקדמותו, למניין אורתודוכסי רגיל, שבו אחזור להיות פאסיבית ובו ”לא סופרים אותי” .

לכן, אני חושבת שמניין ה20 הוא הרעיון הכי טוב שנהגה כאן מבחינתי, הוא עזר לי וקידם אותי בהרבה מובנים ותחומים אישיים. אך עדיין, אני לא מוכנה לחייב בנות אחרות להתפלל רק כי אני רוצה להתקדם בעבודת ה’.

על כן, עלינו להיענות לאתגר ולמצוא עוד פתרונות שיתנו לנו כנשים זכויות וחובות ביחס לתפילה.

מזמינה אתכם ואתכן להיענות לאתגר הזה. באהבה רבה, תמר.

 

חזרה אל:  עלונטור – גליון לא׳

השארת תגובה