בית המדרש שלנו מתחלק לשלוש מגמות לימוד –הגות, מחשבת ישראל וספרות. מעבר לסדר בוקר ולימוד אינטנסיבי המתרחש בכל מגמה, שלוש המגמות מהוות אבן פינה משמעותית בבית המדרש , לכל מגמה יש שפה, צורת מחשבה והומור המיחד אותה, ויחד יוצרות המגמות הלך רוח אווירה ושיח מיוחד ומגוון בבית המדרש שלנו. בבמה זו נזכה להצצה קטנה בנלמד החודש בכל מגמה, כדי להמשיך בשיח בית מדרשי משותף בין המגמות השונות.
__________________________________
הגות / נטע לוירר
בחודש האחרון למדנו במגמת הגות שני הוגים מרכזיים: דקארט והיגל.
בספרו “הגיונות”, מציג דקארט ספק מוחלט ביכולתו של האדם לתפוש את העולם סביבו. לרגע, הוא אפילו מטיל ספק בטוב האלהים, (ואל נשכח- מדובר בתקופה בה הכנסיה שלטה בחברה) ומציב במקומו “שד מתעתע” שמכוון את האדם הקטן לטעות שוב ושוב. הנסיון הוא למחוק את כל ההנחות המוקדמות כדי למצוא נקודת יסוד וודאית שממנה אפשר לחזור ולהאמין במציאות המוכרת. אבן היסוד שמניח דקארט הידועה כ”אני חושב משמע אני קיים”, משנה את פני הפילוסופיה. נקודת המוצא הראשונה להאמין בה היא קיום העצמי- כיוון שגם אם ה’אני’ טועה, פעולת ההטעיה מחייבת את קיומו. ה’אני’ הוא זה שיש להאמין בו ולהתוודע לקיומו תחילה, ומתוכו יש לחזור ולהאמין במציאות החיצונית.
היגל לעומתו, פותח בהשגה השכלית כיוצרת המציאות- התבונה האנושית שמשיגה את המציאות יוצרת, מעצבת ומקדמת אותה. הדגש של היגל הוא על הזמן- כל התקדמות ושינוי בפילוסופיה הוא עוד מדרגה בדרך לתפישה אנושית מושלמת. התהליך הפילוסופי כולו מייצג אמיתות-עבר רבות, שמתוכן יגיעו אמיתות חדשות התואמות את זמנן. ברגע שהתבונה תגיע לשלמות- לידיעת והבנת הכל- גם המציאות תהיה מושלמת.
ניתן לראות דרך שני הוגים אלו את ההתקדמות בפילוסופיה ביחסי האדם-אל: בעוד דקארט שם את האדם כאבן יסוד לעצמו בלבד ואת האל כמחונן המציאות החיצונית באמצעות שלמותו, היגל עושה מהלך הפוך ומציב את האדם כמחונן השלמות באל מתוך השגתו השכלית. ההסתכלות של שניהם על יכולת התבונה האנושית- של דקארט כפנימית-אישית ושל היגל תרבותית-כללית-אוניברסלית, מראות את המטאמורפוזה בתפישת האל.
מחשבת ישראל / נעה סופר
את זמן אלול פתחנו במגמת מחשבת בלימוד ״עצמיות בכתבי רבי נחמן״. 
הצצה לעולמנו הפנימי דרך תפיסתו המיוחדת של הרבי וכן לעיקרים שונים במשנתו.
העיקרון היסודי – אותו גם הבאנו לכדי מעשה בפועל – הוא ההכרה בשורש האניות שיש בכל אחד מאיתנו. קיומו של ‘אני’ נפרד וטהור יותר ממושג ה״עצמי״ שאנחנו מכירים. בתפיסתו של רבי נחמן, העצמי שלנו הוא מכלול דימויים של אניותינו. בעוד שה’אני האמיתי’ הוא זך ומזוקק ולא מזוהם מדימויים חיצוניים.
באחד התרגילים האחרונים העמדנו לפנינו למטרה להפריד בין העצמי המשמש דימוי של האני שלנו לבין האני הטהור.
בחזרתנו לזמן חורף התחלנו נושא חדש – פרשנות, ולמתעקשים -הרמנויטיקה.
כדי לקבל מושג על סוגי פרשנות ושיטות פרשנות שונות, התחלנו מנתחים פרשנים נבחרים. הראשון שבהם היה הרמב״ם, נגענו בקטעים מספרו ״מורה הנבוכים״ בו ראינו את הקווים המנחים אותו כאשר הוא ניגש לטקסט.
עברנו לברוך שפינוזה, עסקנו בקטעים מתוך ״מאמר תיאולוגי מדיני״. השוואה בינו לבין הרמב״ם הבהירה היטב את השוני בשיטות הפרשנות. קריטריוני ההשוואה עסקו בתפיסתם את הטקסט כשלעצמו ובגורמים להם כל אחד מהפרשנים היה כפוף.
ואז הגענו לפוסט-מודרניזם. על מנת להבין את יחסו של הזרם הפוסט-מודרני אל טקסט טעמנו מהגותם של מספר פילוסופים. ראינו כיצד הגותם משפיעה על יכולתנו להתייחס לטקסט ולפרשו. במובן מסויים השתמשנו בגישתו על מנת ליישב את המחלוקת שניטשה בין הרמב״ם לשפינוזה.
ספרות/ נגה לילי גרזון
התבקשנו לכתוב על המגמה פיסקה בסדר גודל של 200 מילים. המאמר האחרון 
שלמדנו במגמת ספרות גרם לי להטיל ספק במספר הזה.
במאמר של ביאליק “גלוי וכסוי בלשון”, מסופר על כוחן של מילים ב”ימי גבורתן” בלשונו, או ליתר דיוק חוסר היכולת שלהן להעביר באמת מה שאנחנו רוצות להגיד. כלומר, המאבק לגשר בין התהום שנוצרת בין הרגש והמחשבה — למילה. הוא מתאר את המילים כקליפות המשמשות אותנו בגבולות מצומצמים, רק לידי תקשורת. איננו משתמשות בהן עוד כפי שהשתמש בהם האדם הקדמון, משמעותן וייעודן המקורי. על פיו, הדרך הטובה ביותר לגשר על תהום זו, היא כתיבת שירה. המאמר עצמו נכתב בלשון פיוטית, ומורכב מארמזים ורמיזות למקורות שונים ורבים.
לכן, אין לנסות ולהמשיך לתאר את המאמר הגאוני שאותו למדנו, ולשאוף להגיע ל200 קליפות ריקות. נותר רק להמליץ בחום לקרוא את המאמר, או פשוט לנסות את ההפך ממילים, לשתוק.
חזרה אל: עלונטור – גליון לא׳