הבמה הקצרה של עלונטור מאפשרת לי לכתוב בקצרה, עַד יַעֲבָר זָעַם.
עיקר הטענה שלי היא כזו: עם ישראל קיבל על עצמו לכלול את בנות ישראל במרחב הציבורי, מה שנעשה בהרבה מתחומי החיים. העובדה שתרגום הדרישה לשפה ההלכתית לא הושלם ברמה מכבדת, קשורה במצבה של ההלכה כיום: נחלת מעטים בישראל (8% מהיהודים בארץ מזדהים כחרדים; 10% כדתיים[1]), עדיין גלותית בחלקה ומנותקת מהרחוב.
מבחינה הלכתית, המושג ה’ציבור’, ו’המניין’ בתוכו, לא חל רק על התפילות ובית הכנסת, אלא על תחומי חיים רבים. בעולם יהודי בו האישה אינה מהווה חלק מהציבור ברוב תחומי החיים, ממילא היא לא תהייה חלק מהציבור בשעת תפילה. ההגיון לפיו נשים לא נספרות כחלק ממניין, הוא זה שהוביל גם במאה ה20 את הרב קוק לאסור על נשים להצביע בבחירות ואת הרבנים בלוי וברויער, בהצעת החוקה למדינת התורה שלהם, לאסור על נשים להיבחר.
מי שיגיד שלאישה היום אין חלק במרחב הציבורי נמצא בדעת מיעוט. הציונות החילונית השכילה להיות חלוצית בתחום, ועוד יותר השכילה כשלא התחשבה בדעת הפוסקים אם מתירים או אוסרים, אלא קיבעה את זכותה של האישה לפעילות ציבורית במסמרות ברזל. ואולם, גם מי שהמידה הטובה בימינו לא מנחה אותו, והוא נושא עיניו לגושפנקא הלכתית, הרי שימצא עזרו בנקל אצל רוב הרבנים היום, לבד מהסתייגות חרדית.
אם דעת רוב הפוסקים היא שאישה חלק מהציבור, וממילא עם ישראל כולו מודה בזה – אם לא במפורש הרי מכללא – מדוע לעניין תפילה לא תהיה אישה חלק מהציבור? וזה קשור בכך שבימינו, בית הכנסת אינו חלק מהמרחב הציבורי אלא הוא פינה מתוחמת. וכך לא מקישים מציבור שבדרך כלל לציבור שבתפילה.
מדוע דווקא שכינה שורה בעשרה ולא בשבעה או בתשעה, או בעשרים ושלושה? איני מתעסק בנסתרות. אלא אני יודע שהתעקשו על זה בכל הדורות, והגם שהדבר לא מובן לי, אין בעיה מוסרית או ערכית בשמירה על המספר הזה. לכל היותר כשישאלוני למה, אשתומם במבוכה קלה. מה שאין כן כשישאלוני למה נשים לא נספרות. אז אודה בתמונה עגומה ומעוותת ולא אוכל להשתעשע בה. אל נטעה – יש הסברים טובים ומכובדים מדוע כל כבודה בת מלך פנימה. אל נקל ראש בפטריארכיה, אלא נודה בפה מלא שמולנו בעיה רצינית, עם יתרונות רציניים: עולם מסודר יותר ונפש מתוסבכת פחות, למשל. אף על פי כן נצהיר: אין לנו הזכות ליהנות מהיתרונות האלו, ואין בידינו הזכות המוסרית להכריע את גורלו של אדם על פי מינו בצורה כה מכרעת! אף אינטרס לא מקנה זכות מוסרית לאדם או לציבור לשלול מאחר את חלקו במרחב הציבורי.
כבר הציעו בעבר תיקון הלכתי לפיו עשרה יהיו ישראל סתם, ולא עשרה גברים דווקא. תיקון זה לא התקבל בקרב הפוסקים בארץ. דומה שתיקון שישמור גם על עשרה גברים וגם על עשר נשים הוא החמרה יפה לציבור. ואדרבה, ידע כל פעול שיש כאן עניין שראוי להחמיר בשבילו מאד. ואולם, סייג אחד יש לי, אני הקטן. חומרה גדולה לקחו על עצמם ישראל כשביקשו להם מלך. ואז אמר להם האטד: אם באמת אתם מֹשחים אֹתי למלך עליכם, בֹּאו חסו בצִלי. ואם אַיִן, תצא אש מן האטד ותאכל את ארזי הלבנון! מאי נפקא מינה? שאם אמנם אתם לוקחים על עצמכם ‘מניין 20′, כבדו את המניין, את השכינה, את הנשים, תבואנה עוד המלך, כי אם חפץ בהן המלך את הגברים ואת עם ישראל: קחו על עצמכם כל השבוע, לא רק בשחרית או בשבת. מה נשתנה מעריב משחרית? ברור לי שיש כאן רגשות, ו’אווירת תפילה’, אבל השתדלו להתייחס לסיפור בכובד ראש. פירוש הדבר, אם אתם לוקחים על עצמכם את הדבר, היו נכונים לבטל תפילות משלא תמצאו עשר נשים, גם אם עשרה גברים יש בנמצא. עשר הנשים האלה, הפילגשים הן כי לאונקראו בשם?
וסייעתא למניין של עשרים מהבבלי, אשר מצינו בסנהדרין ש’עדה’ היא עשרה, וכן: ושפטו העדה והצילו העדה – עדה שופטת ועדה מצלת, הרי כאן עשרים. ללמדנו שהיכן שעשרה יכולים לסנגר על ישראל, עשרה נוספים יכולים לסנגר על ישראל; היכן שמניין אחד יכול לקלקל, מניין נוסף יכול לתקן.
[1] http://www.pewforum.org/files/2016/03/israel_survey_overview.hebrew_final.pdf.