“ניתן היה לכתוב מאמר קצר על אהבת החורבות. בכל אופן, מה ניתן לאהוב מלבד זאת? אי אפשר לאהוב מונומנט, ארכיטקטורה, מוסד כמות שהוא, אלא במהלך היותו מועד לשבירותו: לא תמיד הוא היה בנמצא, לא תמיד הוא יהיה, הוא סופי. ובדיוק בשל כך אוהבים אותו בבחינת מי שצפוי למות, מאז לידתו ועד מותו, כרוח רפאים או כצללית של חורבתו, של חורבתי.” (ז’אק דרידה, כוח החוק, עמ’ 105)
בין קירותיך הנפולים מצאתי בית כנסת. מצאתי יהדות ישנה ואלוהים שמתחבא. באתי אלייך עם אחרים לפתוח פק”ל תה ולקרוא ספרים. וגם באתי אלייך לבד בלי הרבה ציפיות. היית אמא שאפשר לאחוז בה, אולי אם זה רק לכמה רגעים כשאני עובר אותך בריצת בבוקר, ממהר לחזור בזמן לחביתה.
את מפורקת. את טקסט סופי. את לא אלוהים. פגשתי את ישו, הארכיאולוג הראשי, שסיפר לי שמצאו אותך על הרצפה, ובעזרת צילומי אוויר הרימו אותך בחזרה מהרצפה. הוא אמר שהנפילה האחרונה שלך באיזה מאה מתישהו הייתה כנראה מסופת שלגים גדולה, וזה בכלל אחרי שנשברת לפני מרעידת אדמה. אבל את חיה. סוג של. אני מוצא בך יהדות, מוצא בך אלוהים. ואוהב אותך על זה. גם אם בכל זאת את מתה. ובינתיים אני יושב פה, בין אותיות ולבנים, מכחיש את זה שאני עוזב אותך בקרוב, כי ואללה אני לא באמת אעזוב.
חזרה אל: עלונטור – גליון ל׳