ראש השנה. הרגע הזה, מלא הקתרזיס וספוג התחנונים, שבין סוף מוסף לתקיעות השופר. השמש של אמצע היום צובעת באצבע לבנה את חלונות בית הכנסת, מסתננת ללב דרך אוויר המזגנים המקפיא. פינות בית העם, שמשמש אותנו כבית כנסת בשבתות ובחגים, כורעות תחת נטל מבטינו הנואשים מבדידות, סלח לנו, מחל לנו, הקירות הלבנים האפירו מבקשות רחמינו, אם כבנים אם כעבדים, פינות הדפים במחזורים מתקפלות תחת משא התחינה הנואשת, מי במים מי באש.
ילדים קטנים פותחים עטיפות עיקשות של סוכר בהססנות, דבוקים כמוהן לירכי הורים שקועי תפילה. פעוטות חוצים בחדווה את מחיצת המלמלה שחוצה את החלל לשניים, זכר ונקבה ברא אותם, משתעשעים ממגע התחרה בראשיהם עוטי פלומת הינקות. אימהות מוקפדות בלבושן, מחליקות על שיערן הגלוי ביד אחת, ונאחזות במחזור ביד האחרת. נעלי העקב החדשות שלי חותכות בבשר כפות הרגליים שלי צלקות קטנות של שינוי. עם כל נדנוד של הגוף בתפילה, נצמדים שוליהן לקרסולי, ממלמלים בכאב את השנה החדשה.
שקט.
מסביב לתיבה עומדים שליח הציבור, והגבאי, והתוקע. על צוואר הגבאי תלוי פעוט מנוזל, על שרפרף עץ ליד התיבה עומד בגאווה בנו של החזן. מבעד ללובן התחרה של המחיצה אני רואה את עזרת הגברים עטופת הטלית, שורות שורות יושבים האבאים עם ילדיהם, עומדים במתח הדומם שלפני תקיעת השופר.
כולם מחכים. מחכים לקול הנאקה הצורמני של השופר, לקול געגועי הקרן התלושה לבשר החי של האיל, נאקת געגועי הדוד לאהובה, תחינת הגעגועים של עם ישראל לקדוש ברוך הוא, אנא, זכור לנו חסד נעורינו, לכתינו אחריך במדבר בארץ לא זרועה. כמה מדבריות חצינו בעקבותיך אבא, כמה שריטות צרבו באגרופינו סלעים ריקים ממים, כמה ערי פיתום ורעמסס בנינו בארצות זרות, כמה עגלי זהב יצקנו לאלוהים אחרים, מנסים למשוך את תשומת לבך כמו בחורה שבורת לב שרוקדת עם גברים אחרים מול עיניו של אהוב אדיש.
שקט.
לבסוף, כשמקרב התוקע את השופר לשפתיו, הוא לא מצליח. השופר לא מצליח להוציא את הנאקה המיוחלת, את התחנונים הזועקים בקול. עומדות האימהות והילדות והאבאים והילדים והכלבים בחצר מתחת לצילייה והתינוקות בעגלות עמוסות הטיטולים, עומדים העלים על הקיסוס שמטפס על קירות בית הכנסת, עומד אוויר המזגנים והקירות האפורים, עומדים דפי המחזור המהוהים, עומדת אני בנעליים חדשות ומכאיבות, ומחכים לשופר.
שוב מנסה בעל התוקע לתקוע. שוב מגמגם השופר.
השופר מגמגם, נחנק מולינו בצלילים קלושים, והציבור עומד בעצימת העיניים הזאת של השופר ומרגיש כמה מתאים הגמגום, כמה נכון. עברו הימים בהם יכולנו לצעוק אליך אלוהינו, בקולות ברורים ועזים. עברו ימי הנס, בם יכולנו לראות את הקולות, לגעת בהר, לקבל את הלוחות. כעת קולותינו חנוקים, כבדי פה וכבדי לשון, לא אנשי דברים אנחנו גם מתמול גם משלשום גם מאז דברך אלינו.
ככה השופר מגמגם והולך, הולך ומגמגם, ועומד הציבור ובוכה ומתפלל בלב דומם וידיים דביקות מסוכריות וספק, עומד הציבור ושותק שתיקה גדולה, שתיקה של אמונה, שתיקה של שבר, שתיקה של כפירה. לא עוד פיוטים נחרצי אלוה, לא עוד ספרי מניפסט בתנועה, לא עוד אלוהים מוחלט ונישא מעם. עומד הציבור ומחפש את פניך ה’, את פניך אלוהי אחפש, בגמגום וספיקות וראש גלוי, כמו בחורה שבורת לב וקרסול, כמו בוקסה עמוסת ספרים ודלת משמעות, כמו בחור שהולך עם כיפה בכיס, כמו שופר שמגמגם.