עם סיום זמן קיץ של מחזור ההילולים
“כִי-תָבֹאוּ אֶל-הָאָרֶץ וּנְטַעְתֶּם כָּל-עֵץ מַאֲכָל וַעֲרַלְתֶּם עָרְלָתוֹ אֶת-פִּרְיוֹ שָׁלשׁ שָׁנִים יִהְיֶה לָכֶם עֲרֵלִים לֹא יֵאָכֵל. וּבַשָּׁנָה הָרְבִיעִית יִהְיֶה כָּל-פִּרְיוֹ קֹדֶשׁ הִלּוּלִים לה’.”
בתחילת השנה, במעמד זהה פחות או יותר לזה בו אנו ניצבים היום, ציין שותפי היקר אביה כי השנה הרביעית היא שנה מיוחדת. שלוש השנים הראשונות מאופיינות בחלוציות, בנייה והקמה. ואילו השנה הרביעית אמורה להיות השנה בה הפרי כבר ראוי למאכל. מחזור ד’, שמסיים היום עוד פרק בדרך הארוכה של מדרשת השילוב, עומד בתום זמן קיץ, ומי שיביט אחורה יוכל לזהות שם את הדאגה הראשונית שהיתה – האם גם לנו תישאר עבודה של הקמה? האם גם אנחנו מספיק חלוצים?
ובכן, הדאגות התפוגגו ומספיק זיעה נשפכה על השבילים וביניהם כדי להבטיח כי מחזור ד’ בנה, הקים ויצר במו ידיו. אולם מעבר לשותפות העמוקה שביצירת עוד נדבך פיזי, אפשר להביט בסיפוק ולראות גם את הנדבך הנוסף – זה של הרוח. למעלה מששים פתחו את השנה באלול שחלף, וכחמישים מתעתדים לחזור לזמן אלול הקרוב ולקלוט את מחזור ה’. קירות בית המדרש מותחים עצמם לקצה היכולת, ותלמידי החכמים רק מתרבים והולכים. תשע”ז שכבר מתחממת על הקווים, תהווה מרחב לשלושה מחזורים שונים, וזה עוד לפני שמוסיפים את תלמידי שבילים, שמתרחבים לכלל סקנדינביה ובאים למחזור שני.
ובתוך כל המעברים ומרחבי הזמן הללו, עומדת יציבה וברורה ההבנה כי אכן השנה הרביעית יש בה מפירות
הקודש. קודש של התבגרות, של הבשלה, של התמקדות בדברים החשובים באמת. זו עדיין אינה שנה שבה מותר להביט אחורה בנחת, או להוריד את הרגל מהגז. בלשון המקרא, הפרי הוא קודש והילולים לה’, ואי אפשר פשוט לאכול ולממש את מה שגידלת כך בפשטות. אבל אפשר בהחלט להביט ולראות תוצאות ואפשר לזהות תהליכים ולסמן מגמות.
זמן אלול, זמן חורף וזמן קיץ מאחורינו. הרבה השקאה והשקעה, הרבה דישון (וגם לא מעט זבל, אבל זה חלק מהתהליך), ובעיקר המון רצון ונכונות – של מורים, אנשי צוות, ובעיקר תלמידי חכמים צעירים ששואפים לחדש את בית המדרש ברוחם. והרוח הזו, לטעמי, היא-היא רוח הקודש המרחפת כיום בין כתלי המשושה שבנינו.
ואני, שמעפר העמק באתי ואל עפרו יום אחד גם אשוב, מביט אל הרמה הגבוהה. מביט בכל זה ובליבי סיפוק מהול בעצב. אל המחזור הבא אבוא כבר כאחד הפועלים. את השדה הזה היתה לי הזכות הגדולה לחרוש בצמד, לפלוח תלם ראשון וארוך בארץ לא זרועה. וכל נטיעה שאני נותן בה את עיניי מעלה בי עוד דמעה של אושר גדול. יש בי אמונה גדולה בכל אחד ואחת מכם, ואני סמוך ובטוח כי הדרך אותה אנו פורצים יחד – עוד תביא בשורה גדולה לארץ כולה, יום אחד.
מודה לכם על השותפות ועל הדרך.
באהבה גדולה.
איתמר
חזרה אל: עלונטור – גליון כ”ח