*מתורגם מאנגלית בעזרת חברי בית המדרש
אלוהים הוא הקלה שבשאלות. נוכחותו, חכמתו האינסופית, כל כך ברורה לעתים, נזעקת לי מתוך צמרות הברוש בדרכי הביתה… אחת, שתיים, שלוש רוחות מגולמות בעצים עדינים, עומדות באומץ אל מול הכוכבים. במהותנו אנחנו קטנים כל כך, ענפים מתנועעים ברוח, כפות רגליי סירות נייר, מפליגות בתוך החומריות הנשפכת של היקום.
השליטה בשמיים המפוארים שמעליי איננה בהישג ידי, וקולי איננו נשמע בטירוף הדטרמיניסטי שהוא העולם הזה. מגוחך להרגיש עוצמתית ברגעים כאלו, אך כיצד ניתן להכחיש את כל ההתפעלות המפעמת העוטפת אותי, את השלמות הנפלאה של העולם שכה גלויה לי דווקא אז. הכוכבים והחול כבר אינם ישויות מרוחקות, הם מרקדים את המחול העדין של אור הירח הרועד. ברגעים כאלו, מערכת היחסים שלי עם אלוהים חובקת כל. אהבתו מוחשית מספיק בכדי להמס את היקום שמסביבי לכדי נוזל אחיד שעוטף אותי. אחד, יחיד ומיוחד.
כמה הייתי מייחלת שתקופת ירח הדבש הזו תוכל להמשך לנצח, אך התפוגגותה היא בלתי נמנעת. מערכת יחסים חדשה, מהססת, גונבת את אהבתנו הראשונית, מלאה בחוקים והתחייבויות תובעניות, במחויבות יום יומית. השלווה מפנה דרכה לחוסר הביטחון, מולו אני עומדת נבוכה. אולי הייתי נאיבית מדי להאמין כי אהבתנו הראשונית הייתה חזקה מספיק בכדי לשרוד את הבנאליות של חיי הברית. ובכל זאת, הכללים הללו, מערכת הפעולות החלולות הקרה הזאת, כה מרוחקת ממנה.
כשאני מחפשת את השורשים הקוסמיים של אורך החיים היהודי-דתי, אני נתקלת במחסום, קיר אטום של כללים ומצוות. לפעמים ההלכה, דרך החיים הכל-כך יהודית הזו, נראית לי תרגום מעשי, קונקרטי מדיי לאהבתו הנצחית של אלהים. אני מתקשה למצוא את היסודות הנעלים של המערכת חסרת המשמעות הזאת, לא מצליחה להכיל את החומריות המוחלטת של החיים שמתיימרים להיות רוחניים. אבל שוב, מערכת ההלכה אינה חסרת משמעות. אלו לא חוקים גחמניים וחסרי כוונה. אלו חוקים עתיקים, שקוימו על ידי אבותיי הקדומים במשך מאות שנים, בכל העולם, לעיתים אפילו תחת סכנת חיים.
מאז ומתמיד מערכת היחסים שלי עם אלוהים הכילה כפילויות מרובות, מעין ספרות אישיות שלי. אם אשלול מאלוהים את דמות האב-הכל-יכול ואחליפו באל חוויתי, נטורליסטי, משמעות הדבר להסיר מאלוהי את היכולת למשפט צדק ומוסר. בין אם ארצה בכך או לא, מירב הערכים העיקריים שלי הנם יהודים: דיוני הפילוסופים הם תלמודיים, האמפטיה החברתית שלי היא תולדה של חינוך תנכי, חיי היום-יום שלי מעוצבים על ידי המצוות. לו הייתי זונחת את היהדות, ובוחרת על פניה אלוהים פנתיאיסטי אוניברסלי, הייתי למעשה מכחישה באופן מודע חלק מהותי מזהותי הרוחנית. בעיני, גישה חילונית פרדוקסלית אל האלוהים, נטולת דת מובנת, לגמרי מפספסת את הנקודה. נכון, יש לי את החירות ליצור קשר דתי אלטרנטיבי, להתפלל לאלוהים בליבי, ואפילו להבנות טקסי פולחן חלופיים. אך מערכת יחסים שכזאת תהיה אנתרופוצנטרית בתכליתה, ואני מסרבת להכחיש את אפסות קיומי במפגש רגעי מול פני האל. אולי היופי והעומק במסגרת היהודית מובעים דווקא מתוך חוסר יכולתי להבין אותה, מתוך ההבנה הפשוטה שהיא כל כך גדולה ממני. וחוץ מזה, הקהילתיות שהיא מרכזית כל כך ביהדות, מבטיחה שלמרות היותי אבודה, לעולם לא איוותר לבד באמונתי.
האם הטיעון הזה משכנע דיו? עוד לא החלטתי. עד אז, אשוטט בין רעיונות ופילוסופיות, אשנה את דעתי על בסיס יומיומי, בחיפוש אחר כיוון בספרים של בית המדרש. זהותי היהודית היא כמים, דינאמית אך לכידה, בחיפוש תמידי אחר כלי אשר יכיל אותה בכל עוצמתה. עודני בחיפוש אחר כלי זה. אך דבר אחד אוכל להגיד באמונה שלמה: המילים ”דתיה”, ”מסורתית” ו”חילונית” פשוט לא מספיק גדולות.
חזרה אל: עלונטור – גליון מיוחד לשבת זכור