האתיקה הפוסטמודרנית ורוח הקפיטליזם / שלו גולדברג

חדש לוגו ללא שם מדרשה

במאמר זה ברצוני לבחון את יחסיו של הפוסטמודרניזם עם הקפיטליזם, ובמיוחד הקפיטליזם המאוחר. בפרקיו השונים של המאמר אשתמש בתיאוריות ביקורתיות, ובמיוחד של מרקס, אלתוסר וג’יימסון וכן בתיאוריות סמיוטית כמו של בארת ודרידה על מנת לנתח את היחסים ביניהם ולהראות את הקשר ההדוק בין הפוסטמודרניזם והקפיטליזם ואת אופן יחסי הגומלין ביניהם.

המושג שיקשר במאמר בין קפיטליזם ופוסטמודרניזם הוא המונח המרקסיסטי “אידיאולוגיה”. קרל מרקס מתייחס אל האידיאולוגיה, במהופך להגל שראה בהן את הכוח המניע של ההיסטוריה, כתוצר לוואי של המצב הכלכלי ויחסי הייצור. האידיאולוגיה מטבעה היא אפולוגטית במובן זה שהיא מיוצרת על ידי המעמד העליון כדי לשעבד בעזרתה את הפרולטריון ולהחדיר בו “תודעה כוזבת”, שתגרום לו לשתף פעולה עם המצב הקיים. העיסוק המרקסיסטי באידיאולוגיה התרחב והתפתח בהגותו של לואי אלתוסר בן המאה ה-20. אם אצל מרקס האידיאולוגיה היא בעיקרה מסך שחוצץ בין המשועבדים ל”אמת”, אצל אלתוסר האידיאולוגיה היא זו שמכוננת את האדם כסובייקט (מסבה אותו לכך, במונחיו של אלתוסר). האידיאולוגיה משמשת ממש כ”אלוהים” של האדם, כמי שמשקפת לו את מקומו בסדר החברתי, ושמאשרת אותו בתור סובייקט. כעת, האידיאולוגיה היא מושג הרבה יותר מהותי ופנימי לאדם מאשר אצל מרקס.

כאמור, במאמרי זה אנסה לבחון את המצב העכשווי ולראות בפוסטמודרניזם אידיאולוגיה. אבדוק בראי התיאוריה ההיסטוריוציסטית של מרקס האם האידיאולוגיה הפוסטמודרנית תומכת ומצדיקה את השיטה הכלכלית הקפיטליסטית או לא.

Times Square NYC
Times Square NYC

פוסטמודרניזם כאידיאולוגיה וקפיטליזם בימינו

כהקדמה, אבקש לסייג את דברי בכך שהפוסטמודרניזם הוא מושג קשה להגדרה. הגדרתו כאידיאולוגיה, כשם שהמודרניזם או תפיסות אחרות שקדמו למודרניזם הן אידיאולוגיה, חוטאת מעט לאמת, כפי שנראה בהמשך. נהוג לרוב להגדיר אותו כ”חוויה”, או כ”מצב”, על פי ז’אן פרנסואה ליוטר. בכל זאת, אתייחס במאמר זה לפוסטמודרניזם כ”אידיאולוגיה” מכיוון שהוא התפיסה השלטת בקרב האינטלקטואלים (אשר החליף במישור זה את האידיאולוגיות הקודמות) ומכיוון שהוא מנסח, כמו אידיאולוגיות מובהקות, מושגים ושיח משלו שאותם הוא גם מצליח להחדיר לתרבות הפופולרית.

לאחר הקדמה קצרה זו, אנסה להגדיר קווים כלליים לדמותו של הפוסטמודרניזם. השיח הפוסטמודרני, מנסה לפרק כל הנחה מוקדמת של האדם ולהראות איך היא אינה מתחייבת. הפוסטמודרניזם רואה את השפה כמשחק הסגור בתוך עצמו, ולא ככלי לייצוג המציאות. המציאות איננה משהו בר השגה אלא היא תמיד מתווכת על ידי השפה, שמעוותת ומעניקה לה משמעויות שאינן אונטולוגיות. מתוך כך, כדברי ליוטר, הפוסטמודרניזם מבטא פקפוק בכל מטא-נרטיב שמנסה לספר סיפור כולל של המציאות. הוא דוגל בנרטיבים קטנים שאינם מתיימרים לספר את הסיפור הכולל אלא מודעים להיותם קונטינגנטיים ומקומיים. הפוסטמודרניזם בנוסף, מפרק לחלוטין את האדם כסובייקט (ראו למשל את הגותו של מישל פוקו), ומראה שכולו תוצר של הבניות חברתיות שמוּנעות מכוח שגדול מהאדם, ושהאינדיבידואליזם שדגלו בו הליברליזם וההומניזם הוא הבניה בדיוק באותה מידה.

כאשר אנחנו עוברים לאפיון של הקפיטליזם המאוחר הדומיננטי בימים אלו בכלכלה העולמית אנו רואים כי בניגוד לקפיטליזם המוקדם שדגל באיפוק ובצבירת הון על ידי עבודה קשה והשקעה, הקפיטליזם המאוחר מבוסס על צריכה. האדם כבר לא קונה דברים כי הם נחוצים לו, אלא הוא קונה בשביל הקנייה עצמה (“שופינג”). האדם בימינו מזהה את עצמו באמצעות המוצרים שבבעלותו, ולכן הוא חי בבולמוס צריכה שכמעט ובלתי ניתן לעצירה. העולם בן זמננו מאופיין בפרסומות מרובות, בגלובליזציה, ובשוק תאגידי ובינלאומי.

השאלה העומדת לפתחנו כעת היא האם יש קשר בין הגישה הפוסט-מודרנית והשיטה הכלכלית, והאם הראשונה תורמת לשימורה ושעתוקה של השניה?

סובייקט של שינוי

אחד הרעיונות המרכזיים של תקופת המודרניות, והנאורות בכלל, היה ההומניזם. אם נתייחס אליו בפשטנות מסוימת, ההומניזם החליף את האלוהים המסורתי באדם עצמו, שנתפס מעתה כתכלית העליונה בעולם. בנוסף, ההומניזם הטיף לכך שלכל אדם יש פנימיות מיוחדת, מהות בלתי ניתנת להחלפה, שהופכת אותו ל”קדוש” במובן מסוים.  מתוך כך, העצמי של האדם (בניגוד לתפיסות קודמות שתפסו את המצוות, את השבט או דברים אחרים כמטרת האדם) נתפס כפרויקט; האדם צריך להשקיע בעצמו, לפתח את כישרונותיו ו”לממש” את עצמו. תפיסה זו השתלבה נהדר עם הקפיטליזם הקלאסי, המכונה “הקפיטליזם המוקדם”, שהופיע יד ביד עם המודרניות במאה ה-18 עד אמצע המאה ה-20. הקפיטליזם המוקדם, כאמור, דרש איפוק, השקעה בצורה נבונה, והתקדמות מחושבת במעלה סולם הסטטוס הכלכלי. מטרתו העליונה של האדם בעולמו היא צבירת הון רבה ככל האפשר. האדם שמאמין שלו יש מהות מיוחדת, פנימית וייחודית, עמל במשך חייו על מימושה ופיתוחה, וכך הוא משתתף ומועיל למערכת הקפיטליסטית, בדיוק כפי שאדם סמית’ ייחל.

הפוסטמודרניזם מצד אחד מפרק גישה זו אך מצד שני אינו חוזר לתפיסות קדם מודרניות, מכיוון שהוא לא מעמיד אלטרנטיבה לעליונות האדם או לעליונות האל.

מצד אחד, מישל פוקו מכריז על מות האדם, מסמר אחרון בארון הקבורה שבנתה הגות המאה ה-20,  החל מהפסיכואנליזה שהראתה איך האדם מוּנע מדחפים ויצרים שהוא כלל אינו מודע להם (בניגוד לתפיסת האדם כרציונלי אצל הנאורות) – ועד לסטרוקטורליזם שטען שהאדם פועל בתוך מבנים קבועים עוד לפניו, ולא הוא שבונה את המבנים הללו. פוקו והפוסטמודרניזם כאמור, מראים איך האדם כולו הוא תוצר של יחסי כוח גדולים ממנו. האדם שוב איננו סובייקט קרטזיאני חיצוני לעולם, וכמובן שגם אין לו איזו מהות פנימית ייחודית שאותה יש לפתח, שכן כולו תוצר של החיצוני לאני שלו (שפה, אידיאולוגיה, כוחות , דחפים ועוד).

אך מצד שני, הפוסטמודרניזם מפרק מבלי לבנות מחדש, הדקונסטרוקציה לא מביאה רקונסטרוקציה אחריה, לפחות לעת עתה. הפוסטמודרניזם עדיין פועל תחת תודעת שחרור, לא מפריע לו שלא נשאר את מי לשחרר. כלומר, עם פירוק הסובייקט, הוא מפרק גם כל טענה מטאפיזית אחרת שיכולה לשמש תחליף. במונחים פסיכואנליטיים, הפוסטמודרניזם מתנער מ”דמות האב” שלאנושות יש דחף כה גדול למצוא.

התוצר של שתי התנועות האלו הוא סובייקט מפורק מבפנים ומבחוץ. הסובייקט הפוסטמודרני כבר אינו מזהה את עצמו עם פנימיותו וגם לא עם איזו ישות מטאפיזית. הקפיטליזם המאוחר, שכאמור מטיף לתרבות צריכה ולא לתרבות השקעה, מתאים לתפיסה זו. הוואקום שנוצר כאשר הכמיהה למשמעות (“דמות אב”) אינה נענית, מתמלא על ידי עולם הצריכה שבאמצעות הפרסומות נותן לאדם לזהות את עצמו עם המוצרים שהוא קונה, ונותן לאדם אפשרות להשתנות תדיר בלי רגשות אשמה על “חוסר אותנטיות”. השתנות זו מחייבת צריכה מוגברת; מה שהיה “מתאים לי” בשנה שעברה כבר אינו מתאים לי השנה. בצורה יוצאת דופן, ההשתנות עצמה נהיית העיקר, ואיתה מתגבשת תרבות של צריכה לשם צריכה, בלי כלום מעבר.

במושגים אלתוסריאנים, האידיאולוגיה הפוסטמודרנית עושה הסבה לאדם בכך שהיא מכוננת אותו כסובייקט של שינוי. זהו סובייקט הבנוי באופן שמשרת היטב כאמור את שיטה הכלכלית בת זמננו.

בין רלטיביזם לשוני לרלטיביזם מוסרי

בפרק זה נראה כיצד האתיקה סופגת מהגישה הפוסטמודרניסטית מכה אנושה. ננסה לבחון זאת דרך מחקר הסמיוטיקה של רולאן בארת ומאוחר יותר דרידה, ולאחר מכן נראה כיצד זה מסתדר עם התפיסה הקפיטליסטית.

רולאן בארת, סמיוטיקן וחוקר ספרות סטרוקטורליסט, ביצע פריצת דרך בתחומו. בספרו “מיתולוגיות” הוא מציג באיזו דרך נוצרות משמעויות דרך השפה. באמצעות הבחנתו של דה סוסייר בין מסמן למסומן והיחס השרירותי אך הבלתי ניתן לניתוק בין שניהם, הוא מראה שבעצם מיתוסים מהווים יחס מסמן-מסומן מסדר שני, במובן זה שהמסומן כעת הוא הסימן המקורי כולו. באופן זה יכולות להיערם אחת על גבי השנייה משמעויות רבות ורחוקות מאוד זו מזו (בארת נותן את הדוגמה של אריה שהתגלגל לייצג גבורה שהתגלגלה לגבריות שהתגלגלה למלוכה שהתגלגלה לבריטניה וכו’). ז’אק דרידה, שמשתייך לזרם הפוסט סטרוקטורליסטי, טוען שלעולם אי אפשר להגיע למסומן הראשון (הטרנסצנדנטלי), זה שנמצא מחוץ לשפה, שקיים “באמת”. כל מסמן מצביע על מסמן אחר, ולעולם לא נוכל להגיע למסומן המטאפיזי שקיים בפני עצמו, ללא תיווכה של  השפה.

אם נחיל תיאוריה זו על מושגי ה”מוסר” או ה”טוב”, נראה, לפי בארת, שהם יכולים לקבל משמעויות שונות לחלוטין בין תרבות לתרבות, עד למצב שה”טוב האמיתי” כבר כמעט אינו רלוונטי. אם נקצין למחוזותיו של דרידה, ניווכח שהמוסר או ש”הנכון לעשות” הוא כל כולו מצוי במסגרת השפה השרירותית מטבעה, ולכן הוא לא קיים מחוץ למשמעות שמייחסת לו החברה.

גישה כזו, ניתן לראות, מביאה את האדם לידי ציניות כלפי חובות מוסריות כלשהן שמוטלות עליו בסגנון קאנטיאני, ובטח לכאלה שהן דתיות. הוא מרגיש בסתמיות ובשרירותיות של כל הקיום ואינו רואה צורך להתאמץ למען איזשהו שינוי חברתי. לפיכך, הוא בקלות שוקע לתוך ניהיליזם וחיים אשר מובלים על ידי מאווייו ללא דין וחשבון שאותו הוא מרגיש שעליו לתת.

הקפיטליזם המאוחר, שכמו שראינו עדיין דוגל באינדיבידואליזם, נהנה מאוד מתפיסה זו שבה האדם משוחרר מעכבות והוא חופשי לפעול למען מטרותיו האגואיסטיות. השוק החופשי יכול לפעול כעת ללא הפרעה וללא התערבויות שמונעות “חוסר צדק” מכיוון שהמדד לבחינת צדק איננו בנמצא. בנוסף, בהסתכלות צינית זו על העולם, הסיכוי למהפכות או התארגנויות קולקטיביות שיערערו על המצב הקיים יורד שכן לאנשים אין את המוטיבציה המודרנית לתיקון העולם.

פוסטמודרניזם ורב-תרבותיות

אם נחיל את התפיסה הפוסטמודרניסטית על המישור הפוליטי, נגיע לעמדה שמכונה רב-תרבותיות. כאמור,התפיסה הפוסטמודרניסטית שוללת פרוצדורת שיפוט מקיפה וא-פריורית, שבעזרתה ניתן לבחון ולמדוד תרבויות. מתוך כך, המגמה של הפילוסופיה הפוליטית הפוסטמודרנית היא לפרק כל הגמוניה תרבותית ולתמוך בקבוצות מוחלשות בחברה. מתוך ההגות הפוסטמודרנית יצאו תנועות שחרור רבות כגון הפוסט קולוניאליזם, התנועה הקווירית, הפוסט ציונות בישראל ועוד. לכאורה, גישה זו תצא גם נגד ההגמוניה הקפיטליסטית שעליה אנחנו דנים. אך האם כך הדבר? ננסה לבחון דברים אלו יותר לעומק.

טוד מאי, בספרו The political philosophy of poststructuralist anarchism, מנסה לאפיין את האתיקה הפוסטמודרניסטית דרך כתביהם של פוקו,ליוטר וז’יל דלז. העיקרון של האתיקה הפוסטמודרנית, כפי שמאי רואה זאת, הוא האיסור לייצג לאחרים את עצמם. זאת מפני שייצוג כזה יהיה תמיד הפעלת כוח כלפי האחר וכפיית השיח שלך עליו. מדינה, מטבעה, היא גורם שמפעיל כוח על אזרחיה בדמות מסים, רגולציה, תקצוב וכד’. ניתן לראות איך תפיסה רב תרבותית תשתדל למנוע מהמדינה להתערב ולכפות הגמוניה כלשהי על אזרחיה.

טענה כזו בדיוק טוען פרופ’ דניאל גוטווין כנגד מאמרם של יהודה שנהב ויוסי יונה “המצב הרב תרבותי”, במאמרו “רב תרבותית כאידיאולוגיה ניאו ליברלית”. שנהב ויונה מגבשים עמדה שיוצאת מתוך הרב תרבותיות לתפיסה כלכלית חברתית ניאו ליברלית. הם טוענים, כמו פוקו, שההגמוניה התרבותית היא מדכאת (במקרה הישראלי, את המזרחים, האתיופים ושאר המיעוטים). הרעיון שלהם שאותו גוטווין מבקר בחריפות הוא שכוחות השוק הם הגורם הדמוקרטי והמשחרר ביותר. תיאוריה פוליטית כזאת מבוססת על זהויות ולא על מעמדות, מכאן שהיא מתעלמת מהדיכוי המעמדי שנוצר בשוק החופשי ותורמת לשימורו של הקפיטליזם.

כך אנחנו רואים שאף על פי שנראה שהגישה הפוסטמודרניזם מבטלת את הקפיטליזם, בפועל היא פעמים רבות מעודדת תפיסה של מניעת התערבות ממשלתית וחיזוק החברה האזרחית והשוק החופשי.

תרבות ופוסטמודרניזם

בפרק זה אנסה לבחון את היחסים בין הפוסטמודרניזם והקפיטליזם במישור האסתטי התרבותי. אעשה זאת בעזרת ספרו של פרדריק ג’יימסון, “פוסטמודרניזם וההיגיון התרבותי של הקפיטליזם המאוחר”. ג’יימסון מנסה בספרו לאבחן את מפעלי התרבות הפוסטמודרניים ולהראות כיצד הם מסתדרים עם התפיסה של הקפיטליזם המאוחר. אתרכז בשלושה מרכיבים משמעותיים בניתוחו:

חוסר עומקיות (depthlessness) – מאפיין מרכזי ביצירות התרבות הפוסט המודרנית הוא חוסר העומק. ג’יימסון בעיקר מכוון פה לאומנות הפופ, בסגנון אנדי וורהול ודומיו. היצירה אינה מאפשרת מקום לפרשנות. מה שאתה רואה זה מה שאתה מקבל. אמנות זו מבטאת תפיסה פוסטמודרניסטית מכיוון שהיא נשארת תמיד על פני השטח, בדיוק כפי שהמשמעות, כפי שהראינו לעיל, “צפה” על פני השטח בלי להיות מעוגנת במשהו ממשי. תנועה זו באמנות מבטאת, כפי שוורהול אמר בפה מלא, טשטוש גס בין האמנות לשוק הצרכני, או בעצם הפיכת האמנות למוצר ככל המוצרים, שאותה אפשר לייצר, להפיץ, ולצרוך בדיוק כמו מלפפונים או גרביים.

“דעיכת האפקט” –צד נוסף של האמנות הפוסטמודרנית הוא דעיכת האפקט הרגשי של היצירה. היצירה כבר אינה מתיימרת להביע איזשהו רגש פנימי ואינטימי של היוצר ולא לעורר רגש כזה אצל הצופה, כל זאת מכיוון שכבר אין כזה. הסובייקט הוא כבר אינו יחיד ומיוחד אלא הוא אוסף של שברים, של קליפות חיצוניות, שאת כולם הוא סופג מהעולם שבחוץ. הוא אינו יכול עוד להרגיש אותנטי. מרוב ההיפר-צרכנות והמדיה, תחושותיו הסובייקטיביות נקבעות לפי מה שהוא “אמור” להרגיש. בעצם, זהו בדיוק מות הסובייקט שעליו מכריז הפוסטמודרניזם. בניגוד לקפיטליזם המוקדם, שבו היה הרבה יותר מקום לבעל העסק היחיד, בעידן התאגידי של הקפיטליזם המאוחר, בו האנשים נמדדים כנתונים ומספרים, אין כבר מקום לתפיסת הסובייקט כ”מונאדה”, כפי שהוא נתפס בתקופה המודרנית. לדעתי, גם תופעה זו מתאימה מעולה לשוק הקפיטליסטי העכשווי, שכן אם נשתמש במונחים כלכליים, היא “מורידה חסמים” בפני האומן וכבר לא דורשת ממנו ליצור מתוך מקום של השראה פנימית אותנטית וגם, כמו שראינו, לא מטלטלת רגשית את הצופה ומאפשרת לו להמשיך לצרוך מיד ללא הפוגה את המוצר הבא. כל זה מאפשר לייצור וצריכה הרבה יותר מהירים ותעשייתיים של האמנות מה שכמובן, מועיל מאוד לשוק הכלכלי.

“פסטיש”– ז’אנר זה של אמנות הוא בעצם הגרסה הריקה של ז’אנר הפארודיה. בשניהם יש חיקוי של סגנונות עבר. אך אם בפארודיה מסתתרת איזושהי אמירה מאחוריה החיקוי, אז בפסטיש החיקוי הוא הוא ותו לא. כאשר הסובייקט, כאמור, מפורק לחלוטין, ואינו מסוגל באמת לייצר קטגוריות אסתטיות חדשות,  לא ברור כבר מה תפקידה של אמנות אמור להיות. לכן, הסובייקט נשאר רק עם שאריות של העבר, שאותם הוא מחקה בצורת הפסטיש. חיקוי זה הוא תמיד אלים כלפי העבר (ג’יימסון מכנה זאת קניבליזם), שכן הוא תמיד מרדד אותו לרמה השטחית של הסטריאוטיפ אותו הוא מציג. במובן זה ההיסטוריה גם היא מקבלת גרסת פופ. בעולם הכלכלי העכשווי, שכמו שנאמר לעיל רווי בפרסומות אין ספור, סוג כזה של אומנות מתאים במיוחד שכן פרסומות, בשל אופיין, אוהבות להשתמש ברגש הנוסטלגיה הזול שמתקבל בפסטיש.

 

סיכום

במאמר, הצלחנו לראות דרכים שונות שבהן הפוסטמודרניזם משתלב היטב עם התפיסה השוק הקפיטליסטי. אין ספק שניתוח זה הוא בעל פוטנציאל לנקודות מבט רבות מאוד והוא דורש עוד עיון רב , אך אני מקווה שהוא הצליח למצות נקודות מרכזיות סביב העניין.

למען ההגינות אומר בקצרה, שאפשר להסתכל על הדברים גם בצורה הפוכה (למשל התנועה הפוסט קולוניאליסטית, שקשורה הדוקות לפוסטמודרניזם, יוצאת נגד גלובליזציה ועוד..).  הדברים אינם פשוטים וראויים לפירוט מעמיק יותר ממשפט אחד.

רבים נוטים לראות במצב הקיים, כפי שהוא הוצג כאן, מצב פסימי ביותר. הסובייקט מת, אין מוסר, האמנות מאבדת מתהילתה, והשוק הכלכלי בולע את הכול. אין ספק שבדברים אלו יש ממש, אבל אני להסתכל על הדברים בדומה לג’יימסון שטען שיש לראות את הפוסטמודרניזם בראייה בוגרת, דרך עיניים דיאלקטיות; הרע והטוב מעורבבים בו בצורה בלתי ניתנת להפרדה ובטוח שהוא מכיל בתוכו אפשרויות מסקרנות אין ספור.

הנחייה ועריכה: שחר פישר

חדש לוגו ללא שם מדרשה

חזור אל “חדש” גיליון א’: אסופת מאמרי זמן חורף תשע”ד

תגובה אחת
  1. זגורי הגב

    ש.ג. אדון נכבד,

    נהניתי לקרוא מאמרך הנ”ל. ראשית אעיר שהמהלך שלך ועצם הניסיון מעניינים מאד: באם תצליח לתאר
    את הפוסטמודרניזם כאידאולוגיה, תוכל להצביע על כך שגם הוא אינו אלא נרטיב ובכך שאין יסוד להעדיף
    נרטיבים פוסטמודרניים על נרטיבים אחרים. איתור חפיפות בין תכנים פוסטמודרניים ובין תבניות כלכליות
    קפיטליסטיות הוא הוכחה חזקה מאד לטענה שלך.

    שנית, אעיר שלא הצלחתי לעקוב אחרי כל השלבים השונים של המאמר. היה קל יותר במידה והיית מציג
    פחות שמות ומתעכב יותר על שמות בודדים. האם הכרחי להנגיד במאמרך את מרקס להיגל? האם הכרחי
    שמאמרו של דניאל גוטדווין ישולב בטקסט, או שמא אפשר להורידו להערת שוליים כדוגמא? טוד מאי נשמע
    ההוגה הרלוונטי ביותר למאמרך ויש עניין גדול לפתח את רעיונותיו במאמר.

    שלישית, דומה שחסרות הגדרות ברורות יותר של שלושת המושגים: “אידיאולוגיה”, “פוסטמודרניזם” ו”קפיטליזם”.
    במידה והיית בוחר להגדיר את התופעות מבלי להתדיין עליהם תוך כדי, הדבר היה עוזר לך לדון *בקשר* האפשרי
    שביניהם – הוא מטרת מאמרך.

    סוף דבר שמחתי לקרוא, הרעיונות באמת מעניינים.

    שלך,
    אלתוסייר

השארת תגובה