קונפליקט הקדושה והקדשה: חוה ולילית כארכיטיפים / רוני בר

במאמר זה אני רוצה להתעסק בתסביך הקדושה והקדשה של פרויד בהסתכלות יונגיאנית, ולהביט עליהן כארכיטיפים המצויים בתת המודע הקולקטיבי הן של גברים והן של נשים. בחרתי לבחון את הקונפליקט דרך הדמויות של חוה ולילית והמיתוסים סביב לילית. בחרתי דווקא בהן משום שהן מסמלות את תחילת הקיום הנשי, ואיתן נברא הקונפליקט וליווה את המין הנשי מיום היווצרו.

 

בריאת האשה על פי הזוהר

התנ”ך נפתח בשני סיפורי בריאה. כביכול מדובר פה בחזרה על אותו הסיפור, אך למעשה ההבדלים בין הפרקים מהותיים לענייננו. אחת המחלוקות בין סיפורי הבריאה היא בריאת האשה. על פי ספר הזוהר, לא מדובר במחלוקת, כי אם בסיפורים שונים.

“וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם.”
[בראשית, פרק א, פסוק כ”ז]

” וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהִים, לֹא-טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ; אֶעֱשֶׂה-לּוֹ עֵזֶר, כְּנֶגְדּוֹ.”
[בראשית, פרק ב, פסוק י”ח]

“וַיַּפֵּל יְהוָה אֱלֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל-הָאָדָם, וַיִּישָׁן; וַיִּקַּח, אַחַת מִצַּלְעֹתָיו, וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר, תַּחְתֶּנָּה. וַיִּבֶן יְהוָה אֱלֹהִים אֶת-הַצֵּלָע אֲשֶׁר-לָקַח מִן-הָאָדָם, לְאִשָּׁה; וַיְבִאֶהָ, אֶל-הָאָדָם.”
[בראשית, פרק ב, פסוקים כ”א-כ”ב]

על פי ספר הזוהר, בתחילה, בפרק א, נברא האדם שלם, כלומר – זכר ונקבה בגוף אחד. בקבלת הזוהר לכל דבר הקיים בעולם יש רוח מקבילה לו, הממשיכה להתקיים גם אם הוא חדל. קיומו הרוחני של צידו הנקבי של האדם נקרא לילית[1] (בהמשך יתואר ארכיטיפ האנימה של יונג המתכתב עם אמירה זו של הזוהר).
מאוחר יותר, בפרק ב, פיצל הקב”ה את האדם המושלם לזכר ולנקבה. מצלעו של האדם [צלע במובן של צד, ולא איבר בגוף] עשה לאדם “אשה”, אותה תיקן מהצד שהיווה את לילית ועשה אותה ראויה להיות כלה[2]. כאן מוגדרת לילית כה”אנטי-כלה”. לילית מוגדרת על פי השלילה, והיא אינה כל מה שאישה אמורה וראויה להיות. כשראתה לילית את הכלה החדשה [שהיא חוה], ברחה והחליטה להזיק לבני האדם.[3]
אומרים חכמים שהפיצול היה קודם, אך הזוהר מתנגד וטוען שעד שתוקנה חוה והייתה שוכבת עם האדם הייתה לילית שוכבת איתו, וכשהתחיל לקיים יחסי מין עם חוה ברחה לילית לים. מעניין לראות שהזוהר רואה באדם פסיבי והנשים הן אשר שוכבות איתו.

מכאן ממשיך הזוהר לדבר על כך שבשביל להשמר מלילית, כאשר האדם שוכב עם אשתו עליו לכוון את ליבו לקב”ה, ולומר פסוקים הקוראים ללילית לברוח. הכתוב ממשיך ומורה לאדם כמה זמן ואיך לשכב עם אשתו[4].
פה אנחנו נתקלים בהגבלת המיניות שלילית גורמת. הזוהר מגדיר את בריחתה של לילית מהרגע בו התחיל האדם לשכב עם חוה. כלומר הבריחה מסמלת פיצול בין המיניות האסורה למותרת, עליה ארחיב בהמשך.

לילית במיתולוגיה היהודית

השם לילית מופיע בפעם הראשונה בתנ”ך בספר ישעיהו, כחלק מרשימת היצורים אשר עתידים לשכון בהריסות אדום. יש מחלוקת על פירוש שמה של לילית. יש פרשנים המאמינים שמדובר בשדה שמקורה במיתוס הבבלי[5] (הזוהר טוען ששמה של לילית מגיע מהמילה יללה)[6]. על פי גרשם שולם, המעבר בין לילית התלמודית ללילית השדה אוכלת התינוקות התרחש בבבל, והשדה נכנסה לפולקלור היהודי[7].
בתלמוד מתוארת לילית במסכתות עירובין, נידה וסנהדרין כלילית כבעלת שיער ארוך וכנפיים. גם במדרשים היא מוזכרת רבות, כדמות אירוטית המסוכנת לגברים הנמצאים לבדם ולתינוקות [אפילו ילדיה שלה][8].

בספר בן סירא מצוי הטקסט הארוך ביתר במיתולוגיה היהודית בנוגע ללילית. הטקסט מצוי  בשתי גרסאות[9].
הספר מתאר את לילית כאחראית למוות בעריסה של ילדים בני 8 ימים, ולאחר מכן מובא מיתוס בריאת לילית באופן שונה מכפי שהוא מופיע בזוהר. בספר בן סירא אין התייחסות לפרק א’, ומדובר על בראשית פרק ב’, אלוהים רואה את האדם ואומר “לא טוב היות האדם לבדו…” ובורא לו אישה מהאדמה, וזו הייתה לילית. ולילית ואדם רבו משום שלילית דרשה להיות למעלה בשעה ששכבו, ואדם סירב וכעס והיא ברחה. אדם סיפר לאלוהים מה קרה והוא מיד שלח מלאכים שמצאו אותה בים וניסו לשכנע אותה לבוא והיא סירבה. שאלו אותה למה, ולילית נתנה שתי סיבות: הראשונה היא שהבינה שיעודה הוא לא להיות אשתו של אדם אלא להרוג את הצאצאים שלו עד גיל 8 ימים [הגדולים מגיל זה היא עוזבת], ושהיא שכבה עם “השד הגדול” [ניתן לפרש אותו כהשטן], ולכן אין היא יכולה לחזור לאדם. אמרו לה המלאכים ש100 מבניה ימותו כל יום בגלל זה, והוסיפו שכשתראה את שמותיהם מעל עריסות התינוקות עליה להתרחק והיא הסכימה לשני התנאים.

הסיפור מביא שתי תכונות משמעותיות המיוחסות לאשה הראשונה, לילית. הראשונה היא שוויון, שלילית לא נבראת מהאדם אלא מהאדמה כמוהו, ובהמשך רוצה לשלוט בו מבחינה מינית. והשנייה היא מרדנות ובוגדנות, שהיא בורחת ובוגדת בו עם “השד הגדול”. שתי התכונות האלו הופכות אותה לאנטיתזה של חוה, אם הכל, משום שהיא מחליטה לפגוע בצאצאים ואין לה רגש כלפי צאציה שלה[10], וכך מוצגות חוה ולילית בתור האם והאנטי-אם.

יש מסורת האומרת שלילית היא מלכת שבא. ביסוס לכך מגיע מספר איוב פרק א’ פסוק ט”ו. הפסוק מתאר את שבא כי שלחתו של השטן הלוקחת את הנערים של איוב [כפי שמימי הביניים בפולקלור היהודי מתוארת לילית כחוטפת ואוכלת תינוקות[11]].
לא סתם מובאת השוואה בין אשה אקזוטית, אשר על פי מרבית הפרשנים פיתתה את שלמה המלך לבין השדה אשת השטן.

 

 

תאוריית הארכיטיפים של יונג

“ארכיטיפ הוא אבטיפוס של רעיון, אדם, אובייקט או מצב שהאנושות, על תרבויותיה השונות, חוותה תדיר והוא נשמר כמשקע בזיכרון האנושי, כמודל שעל פיו פרטים אחרים מתובנתים. הפרט החווה את חייו הפרטיים חשוף תמיד הן להתרחשויות ההווה שהוא שותף להן, והן לאותם דימויים קדומים מעברה של משפחת האדם.”[12]

את תאוריית האריכטיפים הגה קרל יונג [1875-1961], שהיה פסיכואנליטיקאי גרמני ותלמידו של זיגמונד פרויד. יונג היה תלמיד מבטיח, ויועד להיות יורשו של פרויד, אך כאשר הגה רעיונות חדשניים [במרכזם תורת הארכיטיפים] כמו לילית, הוא גורש מהמעגל של פרויד  והשניים הפכו לירבים.

יונג פיתח את מושג התת מודע של פרויד ותבע את המושג “תת מודע קולקטיבי” אשר מתאר את אוסף הרעיונות, התחושות והאסוציאציות אשר אנו נולדים איתן ורוכשים מעצם היותנו בני אנוש, בלי קשר לחוויות אישיות.
כהוכחה לזה, הסתמך יונג על העובדה שבתרבויות שונות ללא קשר בניהן מופיעים סמלים, דמויות ואמונות דומות. אלו יצרו את הארכטיפים.

חמשת הארכיטיפים המרכזיים בתורתו של יונג הם:

• אגו – ארכיטיפ הרכבת ה”אני” והכרה במציאות [ניתן לראות הקבלה עם תורתו של פרויד].
• צל – החלק האפל יותר באדם, אשר האדם נוטה להדחיק ולפחד ממנו הכולל את הצדדים האלימים, הדכאוניים, הקשים וכו’ באישיותנו.
• פרסונה – “המסכה” של האדם. בשונה מהאגו, הפרסונה היא ה”עצמי” שהאדם מנסה להציג לחברה, ויש בה מימד של שקר וזיוף.
• אנימה (אצל גברים) ואנימוס (אצל נשים) – הצד שמייצג את יסוד המגדר הנגדי באדם. תכונות המיוחסות לנשים כמו עדינות, רוך ורגישות אצל גברים מהוות את האנימה ותכונות המיוחסות לגברים כמו חוזק, מנהיגות ואלימות אצל נשים מהוות את האנימוס.
  העצמי – השאיפה לשלמות

בנוסף, יונג תיאר אירועים ארכיטיפיים – לידה, מוות נישואים, פרידה מההורים ועוד – ודמויות ארכיטיפיות – האם הגדולה, אבא, ילד, שטן, אלוהים, זקן חכם, אישה זקנה וחכמה, הנוכל, הגיבור;

אני מעוניינת להסתכל על הקדושה והקדשה כדמויות ארכיטיפיות נוספות, היוצאות מתוך “התסביך”.

תסביך הקדושה והקדשה

תסביך הקדושה והקדשה זוהה לראשונה בידי פרויד. התסביך נחווה ע”י גברים אשר חווים אימפוטנציה, משום שהם רואים באישה כקדושה מוחלטת, אשר אסור להם לגעת בה ולחלל את כבודה, או כקדשה, זונה, אשר כל מהותה היא מיניותה והיא אינה ראויה לנישואים.
גברים אלו מחלקים את הנשים בחייהם לשני מחנות אלו, ויכולים לאהוב רק את הקדושות, המזכירות להן את אימותיהם איתן הם מפחדים לשכב, ולהמשך רק לקדשות[13].

אם פרויד טען שתסביך הקדושה והקדשה הוא תסביך גברי, הרי שלא פחות מכך, בחברה פטריארכלית, הוא תסביך נשי. נשים מפורסמות העומדות זו מול זו [מריה הבתולה ומריה מגדלנה, ג’קלין קנדי ומרלין מונרו וכו’], מחולקות באופן דיכוטומי לאחת מהקטגוריות ע”י החברה ונשים אשר נושאות אליהן עיניים מגדירות את עצמן על פיהן.

ג’קלין קנדי ומרלין מונרו מייצגות שני צדדים שונים של הסקאלה. בעוד קנדי סימלה משפחה,  אצילות, אחריות ומחויבות, מונרו סמלה מין, תהילה, נעורים וקלות דעת. הפרט המשותף של שתי הנשים הוא היופי וסגנון הלבוש הנפלא שלהן. בתקופתן, החפצת נשים הייתה חלק מהתרבות והתודעה. מונרו וקנדי לא התבלטו בגלל עבודתן המשפיעה בתחום המקצועי, או בגלל שהיו נשות תרבות. היופי שלהן, ביחד עם הצלחתן לשווק אותו לציבור האמריקאי הפכו אותן למודל לחיקוי עבור נשות ארה”ב. (אין הוכחה חותכת לכך, אך שמועה דיי מבוססת אומרת שקנדי ניהל רומן עם מונרו – כלומר, קנדי חיי את התסביך בכך שפיצל את חיי האהבה שלו לשני חלקים עם שתי הדמויות הכאיקוניות האלו.)
בסדרה “הגברים משדרת מדיסון” [Mad Man] מתוארת סצנה בה הגברים מחלקים את הנשים על פי אלו המנסות להידמות למרלין ואלו המנסות להדמות לג’קי.[14] הסדרה מייצגת לנו את התפיסה הגברית הברורה [אשר אולי מתבססת על יצוג-עצמי נשי מכוון] שנשים בוחרות לייצג את עצמן כאחת מהן, הקדושה או הקדשה.

במאה ה21, חוה היא עקרות הבית, היא הנשים החרדיות, היא סטודנטיות לרפואה שרוצות לרצות את ההורים שלה. המיניות שלה מיועדת לילדים וחבויה מצד אחד, מצד שני ידועה לכולן – ה”חות” של ימינו כביכול ידועות כבתולות עד ליל כלולותן ומתנזרות עד 9 חודשים לפני לידת ילדיהן, כך שכל אדם יכול לחשב את חיי המין שלהן בקלות.
חוה מדוכאת בידי החברה שתופסת את היותה חוה כהכרחית מצד אחד וחולשה מצד שני.
לילית כבר איננה מורדת באדם. היא שחקניות הפורנו, החשפניות, הזונות. היא שהחברה מוקיעה, אך ממשיכה לממן אותה, שהרי מישהי חייבת להיות לילית. החברה זקוקה לה, כמעין מעגל המזין את עצמו – החברה דוחסת נשים לתבנית של חוה, ובכך יש העדר של מיניות ונשיות, מה שיוצר הכרח לנשים אשר לא הצליחו להכנס לתבנית לחיות את האנטי-תזה לחוה – לילית.

 

בנות חוה ולילית

נשים היום מרגישות בצורך לבחור צד – הקדושה המתחסדת ומתנזרת מתענוגות החיים, אשר מביאה ילדים ונותרת בתולה כמריה, הפסיבית, החלשה והכנועה או הקדשה הלוחמת, המינית, התאוותנית, החוטאת, שצריכה לשאת בעול החברתי של נידוי והשפלה.
בכל אישה מתחולל המאבק בין הרצון להיות אחת מהן, הרצון להיות שתיהן. החברה מצפה מנשים לבחור צד, אך מענישה אותן על כל אחת מהבחירות, כפרקטיקת דיכוי. חברה הנותנת לנשים רק שתי אופציות למהותן, מגבילה אותן לבחור בכל אפשרות להיות בעלות על גורלן וכולאת אותן בתסביך התפיסתי.

האמת היא שלא מדובר בצדדים או בדמויות שונות, כי אם פשוט בארכיטיפים. כפי שבכל אדם יש את הצל ואת האגו, כך בכל אישה קיימות הקדושה והקדשה, בין אלפי דמויות ואפשרויות נוספות. נפילה לדיכוטומיה של הקיום של השתיים האלה בלבד בתפיסת הנשיות כולאת אותנו בחוסר האפשרויות. זו לא אחריות שלנו להיות ראויות לנישואים, או למין. זו לא אחריות שלנו להיות ראויות לשימוש. שבירת הדיכוטומיה היא האקט המשחרר עבור המין הנשי.

לאחר שהגענו למסקנה ששתיהן שוכנות בנו, עלינו כנשים לבחור, האם החברה צודקת, והן נאבקות זו בזו ונגזר עלינו לחיות חיים שלמים בצל המלחמה של חוה ולילית בתוכנו; או שמה מדובר באחיות. חוה ולילית, האמהות שלנו, הוגדרו ע”י הקשר עם אדם. אנחנו דור חדש של נשים. דור של סולידריות, של קדושות שהן קדשות שהן פשוט בשר ודם.

–

הנחייה ועריכה: שחר פישר

---

ביבליוגרפיה

גרשם שלום, “פרקים חדשים מענייני אשמדאי ולילית”, תרביץ, כרך י”ט‎, חוברתג’/ד‎’ (ניסן-תמוזתש”ח)

חיה בר יצחק, “גברים ונשים מספרים את מיתוס בריאת האישה — על השימוש במיתוס להעברת מסר הגמוני וחתרני”,מרקמים: תרבות, ספרות, פולקלור, לגליתחזן-רוקם, כרךשני (2013)‎

ספר הזוהר

Uwe Hartmann PhD, “Sigmund Freud and His Impact on Our Understanding of Male Sexual Dysfunction”,The Journal of Sexual Medicine ,Volume 6, Issue 8, August 2009

[1]פירוש הסולם לזוהר, פרשת ויקרא, שט”ו)

[2]שם,שי”ח)

[3]שם, שי”ט)

[4]שם, שכא)

[5]חיה בר יצחק,”גברים ונשים  מספרים את מיתוס בריאתה אישה — על השימוש במיתוס להעברת מסר הגמוני וחתרני”,מרקמים: תרבות, ספרות, פולקלור, לגליתחזן-רוקם, כרךשני (2013)‎, עמ 682

[6]פירוש הסולם לספר הזוהר, כש”א)

[7]גרשם שלום, “פרקיםחדשיםמענייניאשמדאיולילית”, תרביץ, כרךי”ט‎, חוברתג’/ד‎’ (ניסן-תמוזתש”ח)  עמ 166

[8]חיה בר יצחק,”גבריםונשיםמספריםאתמיתוסבריאתהאישה — עלהשימושבמיתוסלהעברתמסרהגמוניוחתרני”,מרקמים: תרבות, ספרות, פולקלור, לגליתחזן-רוקם, כרךשני (2013)‎, עמ 683

[9] שם, ראה הערת שוליים מס 17

[10] שם, עמ’ 685

[11]גרשם שלום, “פרקיםחדשיםמענייניאשמדאיולילית”, תרביץ, כרךי”ט‎, חוברתג’/ד‎’ (ניסן-תמוזתש”ח)  עמ 166

[12] מתוך הערך “ארכיטיפ” בויקיפדיה

[13]Uwe Hartmann PhD, “Sigmund Freud and His Impact on Our Understanding of Male Sexual Dysfunction”,The Journal of Sexual Medicine Volume 6, Issue 8, August 2009 Pg 2332

[14] מתוך “MAD MAN” , עונה 2 פרק 6, 2008, ארה”ב

חזור אל “חדש” גיליון א’: אסופת מאמרי זמן חורף תשע”ד