“מה שאתה חייב להבין הוא שהמוח והנפש של התלמידים שלך, כמו גם שלך, הם פויקה“, אומר לי חבר רב עצה ותושיה כאשר אני מבקש לדבר איתו על תוכנית הלימודים של המגמה במדרשה. “כל מה שתזרוק לשם יתבשל ביחד עם כל מה שכבר נמצא שם, יתן קצת מהטעם שלו, יקבל טעמים של אחרים, ובסוף יצא משהו שאין לך דרך לקבוע מראש מהו.”
“ואם אתה כבר מסביר להם את זה”, הוא ממשיך, “תסביר להם באותה הזדמנות שגם החיים שלהם בכלל הם פויקה”.
הרבה מאיתנו נוטים לחשוב על למידה כעל תהליך היררכי או קווי. לא נדיר לשמוע במדרשה הצהרות כגון “אני קורא את דקארט כדי לקרוא את יום כדי לקרוא את שפינוזה כדי לקרוא את לייבניץ כדי להגיע בסוף אל קאנט”. הצהרה מהסוג הזה מבוססת על תפיסה קווית של הידע והלמידה והיא מדמיינת אותם כעץ – מערך מסודר של צמיחה בעל ציר גזע מרכזי ממנו צומחים ענפים שונים. אולם צמד הפילוסופים ג’יל דלז ופליקס גואטרי מציעים לנו להביט על הידע האנושי דווקא כעל דשא (או במינוח שלהם – ריזום – הקטגוריה הבוטנית אליה משתייך הדשא).
הדשא, או הריזום, מתאפיין בהעדרה של היררכיה בין חלקיו השונים, הוא רשת סבוכה ומרושתת של ענפים ועלים המשתרגים זה בזה ומצטלבים זה עם זה שאין לה לא נקודת מוצא ולא גבולות מוגדרים. הדשא הזה, כדאי לומר, הוא הרשת שאנחנו פורשים מעל אדמת המציאות, המערכת התודעתית המורכבת לאין שיעור שבתוכה ומתוכה נערכים מסעותינו האינטלקטואליים ומסעותינו בכלל.
מושג חדש שלמדנו מאפשר לנו להבין מחדש טענה שקראנו פעם או לנסח לעצמנו ולאחרים איזה רעיון שניקר בנו כתחושה עמומה מבלי שהיינו מסוגלים לנסח אותו במילים מדויקות. תיאוריה חדשה כמו שופכת אור שונה על העולם שתחתיו מגלים דברים במקומות בהם לפנים הבטנו ולא ראינו דבר. מסקנה של תהליך למידה הופכת בעצמה לנקודת התחלה של משהו אחר או לצומת של כמה כיווני לימוד ו\או חשיבה שפתאום מצטלבים. מחשבה שנזנחה זה מכבר או רעיון סתום שנותר מאחור לפתע מקבלים חיים חדשים ומרגשים באוויר הייחודי של תחום חדש אליו נדדנו במסענו. אחרי שקראנו את קאנט אנחנו חוזרים יום אחד שוב אל אחד מקודמיו רק בכדי לגלות שגם אליו, כמו אל הנהר של הרקליטוס, אי אפשר להיכנס פעמיים משום שהרבה מים זרמו בו מאז הפעם הקודמת. הרגעים היפים ביותר בחייו של אינטלקטואל הם הרגעים של החיבור, המקום בו הכל נופל ומסתדר יחדיו ותמונה חדשה ובהירה פתאום בוקעת מתוך הסבך שבעוד רגע קט כבר ילך ויתעבך שוב, משלח אותנו להמשך מסענו.
בחזרה לפויקה. גם בית המדרש שלנו הוא סוג של קדרה מהבילה בה מתבשלים להם יחדיו טקסטים, רעיונות, מחשבות, מסורות חשיבה, הנחות יסוד ופרשנויות לגבי העולם. זאת ועוד, בפויקה שלנו מתערבבים ומתמזגים להם גם קווי אישיות, סגנונות חיים, רקעים, אמונות, דעות, רצונות, מטרות, חלומות, קשרים בינאישיים, חברויות ויריבויות סמויות או גלויות, קנאה והערצה ועוד ועוד שמהדהדים כל הזמן זה בתוך זה ויוצרים את הרחש המזמזם של בית המדרש.
לומד הגמרא ולומדת הפילוסופיה נפגשים בספר של לוינס ומתוכו הם מייצרים ביחד משהו שיוכלו לקחת אל עולמם, או שיפתח בפניהם צוהר אל עולם חדש. בדרך, אולי יותר מלוינס, הם גם למדו אחד את השניה ואת עצמם, הטביעו זה בזו חותם דק ועדין, אחד מיני רבים שהולכים ומצטברים באישיותו ותפיסת עולמו של כל אחד מהם. מניין מוחות מאחדים מאמצים סביב טקסט של רבי נחמן בחבורות לימוד כמו היו עמלים ביחד על הרכבת פאזל של הבנה ותובנה. עם סיומה של החבורה הם קמים ומתפזרים בחזרה אל תוך חלל בית המדרש כשראשם מלא ברעיונות שלא היו קיימים לפני שעה. האחד יקח את הרעיונות האלו ללימודי החסידות שלו, האחרת ללימודי הפסיכולוגיה, אחת תשלב אותם בתפילה שלה ואחר במדיטציה שלו, אחד יכתוב בהשראתם שיר ואחת פשוט תחלוק אותם בנדיבות עם אדם אהוב שלו היא רוצה להעניק מתנה. ויכוח שמתגלע בין מרצה ותלמיד מותיר את שניהם, כמו גם את שאר הנוכחים, עם חומר למחשבה. בשיעור הם מוציאים אחד את השני מהכלים אבל מתוך כך, כמעט בלי לשים לב, הם הולכים ומתקרבים אחד לשני. הפויקה רוחש ומבעבע, הדשא הריזומטי מסתעף, מעמיק שורשים וצומח אל על. מי יודע מה יצמח מתוכו? מה יהיה הטעם של כל זה בסוף?
בתאבון!
נ.ב. משל הפויקה מותיר נקודה אחת למחשבה: מהו מקור האש?
חזרה אל: עלונטור גליון כ”ד