הבעיה שלי עם הקפיטליזם / תמר יחיא

הבעיה שלי עם הקפיטליזם, היא לא בעיה בצורת הפעולה של המערכת. זאת אומרת: כשאני מנסה לענות לשאלה איך קפיטליזם פועל, התשובות שאני מוצאת מניחות את הדעת. זה נשמע הגיוני. המערכת נראית לי כמו מערכת שרמת התפקוד שלה והרווח שהיא מפיקה בהחלט מניחה את דעתי, ואפילו הייתי מוכנה במודע לתת לה לנהל את האנושות לזמן מה.

הבעיה שלי עם הקפיטליזם, היא האינדוידואליזם הטמון בתוכו. יש לי בעיה, בעיה אמתית, עם הפיכת האנוכיות והמגבלות של נקודת המבט שלנו על העולם, עובדת היות חיינו סיפור בו אנחנו הגיבור הראשי, או יותר נכון אני הגיבור הראשי, להשקפה אידיאולוגית. יש לי בעיה עמוקה עם הניכור שבבסיס השיטה, עם שיתוף הפעולה מרחיק הלכת עם תחושת המלחמה של היחיד במציאות כחוויה קיומית. הנחמה המוצעת- ה’קידמה’, ה’התפתחות’ שמציע הקפיטליזם היא בעיני מפתה עד מאוד אך פסולה בקיומה, כיוון שהיא משאירה אותי, בסופו של היום, לבד.

יש שיגידו, את בסופו של היום לבד. וזה נכון. בסופו של דבר, נולדתי יחידה ואמות יחידה, לא אקח איתי אל הקבר לא אהבות ולא נחמות של היחד האנושי שהרכיב את חיי ברובם, ואף לא גרביים. לא אקח איתי אף אחת אל מעבר לתהום החשכה. נולדתי יחידה ואמות יחידה. אבל זוהי הנקודה- בת החווה לפני שנולדה, היא יחידה, ואחרי שמתה , היא יחידה. אבל כשהיא חיה, איזה פלא נהדר, היא לא יחידה. היא מוקפת באנשים, בעולם, ביקום אנושי מורכב ומופלא. כשהיא חיה, הדבר החשוב ביותר הוא מקומה ביקום האנושי הזה, בכדור הארץ היחדאי הזה. השינויים הגדולים ביותר שתעבור בחייה ייקרו בגלל אנשים, בגלל צורות חיים אחרות מלבדה. העולם הפנימי שלה מפסיק להיות נחלתה האישית בלבד מרגע הוולדה, והופך לכלי קיבול משוכלל של המציאות, של האחר. האחר משפיע עלינו ומעצב את אישיותנו יותר מכל דבר אחר, וזוהי טענה שנתמכת רבות על ידי פסיכואנליטיקאים רבים מספור. כל האהבות הגדולות שחוויתי ואני חווה בחיי הן אהבות לאנשים אחרים, בין עם בצורתם הפשוטה כבני ובנות חווה ואדם הסובבים אותי, ובין עם יצירות פרי הגותם של אנשים אחרים- השירים, המבנים, יצירות האומנות, הספרים, הדמויות, שכוננו אותי כמי שאני, פיסות הבריאה האנושית שהפכו לחלק בלתי נפרד ממי שאני. כל השמחות שאני חווה וחוויתי היו עם או בהשפעת אנשים אחרים. כל התיאוריות, התיאולוגיות, הפילוסופיות, המנגינות, שממלאות את חדרי נפשי וצובעות את הקנבס הרחב של ליבי, נוצרו על ידי בני האדם. גם את ההתפעלות שלי מהטבע הלא אנושי למדתי מאמי, שהורתה לי מרגע הולדתי שרקפות ופרחי אגס הן בריות חשובות מאין כמותן ויש להכיר בהוד תפארתם בכל רגע אפשרי. אני כל כולי אנשים אחרים, כולל אותי עצמי, כיוון שהעצמי שלי מכונן כחלק ממרקם האחרים הנפלא שהוא החברה האנושית.

והנה, ברגעים החשוכים והעצובים שלי, אני מנסה בכל כוחי, פעולה לא מודעת, להרגיש שאני לא לבד. הלבד שלי הוא עצוב כשהוא ריק מבריאתם או מחברתם של אחרים (שוב, כולל את הבריאות שאני בוראת, ואת חברתי שלי עצמי, שהרי אני עצמי כפי שאני מגדירה ומכירה את עצמי היא הרי רק נגטיב של האחר). יותר נכון יהיה לומר שהלבד שלי לא קיים בלעדיהם. האני שלי הוא כלום בלי העולם שסביבי. אין אני עומדת כשלעצמי אף פעם אל מול המציאות, אין אני עומדת אף פעם לבד. גם ברגעי התפילה החרישיים בשקיעת תפילת נעילה ביום הכיפורים, גם כשהשקיעה האדומה של היום בו אני עומדת למשפט מול אלוהי, אני זוכרת, ומילות התפילה זוכרות בשבילי – עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו ועל כל עם ישראל. גם כשאני מתוודה על החטאים הכמוסים ביותר שלי, אני יודעת לבקש סליחה על חטא שחטאנו לפניך בהרהור הלב, ועל חטא שחטאנו לפניך בשנאת חינם. מול אלוהי, בסוף תפילת העמידה, ברגע שהוא קודש הקודשים שלי ערב ובוקר וצהריים, אני זוכרת ויודעת שהדבר שראוי להתפלל אליו, ויותר מכך, שהדבר שראוי להתפלל לו הוא שלום בין בני האדם, הרמוניה טבעית ולא אנושית גם בעולם האנושי. ותמיד אני יודעת –

אלהי, עד שלא נוצרתי איני כדאית, ועכשיו שנוצרתי כאלו לא נוצרתי, עפר אני בלידתי, קל וחומר במיתתי, אבל בחיי, אנחנו יותר מעפר, אנחנו אנרגיה, אנחנו כח, ויותר מכל, אנחנו משמעות. האחר הוא שנותן ומעניק משמעות לחיי. שום דבר לא פוגע בי יותר מלשמוע שהאידיאל טמון ברגעי הקצה בחיים, שבאחד אני עדיין לא חיה ואחרון אני כבר לא חיה, ולא בבסיסם. ולא בשורש חיותם.

חזרה אל: עלונטור גליון כ”ד

השארת תגובה