בתוליו של המדבר נקרעו פעם נוספת על ידי בן אנוש. הוא נע במהירות, מבטו קבור בחול, הבעות תסכול ונחישות מתחלפות תדיר על פניו המוכתמות בזיפים. מדי פעם הרים את מבטו ובחן את סביבתו, ובכל פעם נוכח לדעת שלא השתנה כלום. החול עוד כאן, הרוח ממשיכה לנשוב, דיונות בכל מקום, מקמרות את פני השטח. כעבור זמן מה הוא נעצר, חיטט באחד מכיסיה הרבים של סחבה ממורטת שאולי שמשה מעיל בימים טובים מאלו, והוציא מכשיר מלבני קטן. הוא בחן אותו בעיון. אחר הביט קדימה, ושוב מיקד את תשומת לבו במכשיר. הוא לא בטח בו, אך ידע כי ברשותו לא נמצא אף דבר יעיל ממנו. הוא המשיך ללכת קדימה. כעבור כמה דקות הגיע למרגלות דיונה מרשימה בגודלה. הוא שב להביט במכשיר ובאנחה עצבנית החל לטפס במעלה הדיונה.
עברה חצי שעה של הליכה, ואז הוא ראה את זה. החול כבר כיסה חצי מרצועת הבד הלבנה, אבל הקצה שלא כוסה התנופף ברפיון מול פניו. הוא הרגיש חמימות עולה במעלה גבו. סוף כל סוף, קרוב מאי פעם. הוא נשם נשימה עמוקה, ואחר רכן וקטף את הרצועה מהחול. צל של חיוך כיסה לרגע את פניו הנוקשים עת שמבטו סקר את פיסת הבד בדממה. הוא התיק את מבטו לראש הדיונה, וגמע בציפייה את מעט הפסיעות שנותרו עד לפסגה. לא עבר רגע עד שהבעת התסכול השתלטה על פניו. דבר לא נראה באופק. הוא שב להביט במכשיר, והמשיך לצעוד כמה פסיעות. לפתע נעצר בפתאומיות, שם לב ברגע האחרון לכך שהוא ניצב סנטימטרים ספורים מנפילה מכאיבה במורד הדיונה התלולה. הוא נהם בעצבנות והחזיר את המכשיר לכיס. עתה חזר לסקור את השטח, בוחן את הנוף הנשקף מסף הדיונה. חיוך מבשר רעות התפשט על פניו כשראה אותה, גופה מחוסר ההכרה מוטל לצד סלע מרוחק. הוא הרים את מבטו, אמד את מקומה, פנה לאחור וירד את הדרך שעלה. הפעם מיהר אף יותר, יודע כי חוסר ההכרה שלה זמני. אולי בעצם זה לא כל כך משנה, הרי יש לו את האמצעים הנחוצים לכך שלא תוכל להתנגד או לזוז למשך איזה זמן.
כעבור רבע שעה הוא הגיע למקום, מתנשם בכבדות. עתה הגופה שכבה חסרת רוח חיים במרחק של כמה מטרים ממנו. לבו הלם בעוז כשצעד לעברה בדריכות. הוא הספיק לפסוע צעדים אחדים לעברה, כשלפתע היא התעוררה וקמה על רגליה באחת. הוא קפא, אך היא רק התנדנדה מעט על רגליה וקרסה, נשענת על הסלע ועוצמת את עיניה. היא נראתה כל כך שלווה, ידה ממששת את בטנה וחיוך עייף נסוך על פניה. באותו רגע התחשק לו ללכת משם ולתת לה להמשיך לישון, אך מוחו דחה את הרגש כהרף עין. הוא הוסיף להתקרב עד שניצב ממש לידה. ידו חיטטה באחד מכיסיו הרבים עד שמצא את זה. הייתה זו קופסא שקופה קטנה למדי, מלאה חומר ירוק כהה. הוא הסיר את המכסה ההדוק ודחף פנימה את אצבעו. כשהוציא אותה, היא הייתה מכוסה בחומר דמוי משחה. נזהר שלא להריח את החומר, הוא רכן אליה ומרח בתנועה מהירה פס ירוק מהחומר מעל שפתה העליונה. עיניה נפקחו באחת, קרועות ומטורפות בדיוק כפי שזכר אותן מפגישתם הקודמת. היא התחילה לקום אך אז מעדה וחזרה לשבת, אחוזת רעידות , עפעפיה מרפרפים מעל ללובן דלוק, דמעות קולחות על לחייה מאפה ומעיניה. חצי דקה הוא חזה דרוך כיצד החומר נותן בה את סימניו, ולבסוף מנחית עליה את מכתו המכריעה. היא צנחה על החול שוב, מפרכסת באופן מתון אך ברור. הוא הביט בה בדאגה. מי שמכר לו את החומר לא הזכיר רעידות כאלה. מה שהוא אמר היה בסגנון “ינטרל, ישתק ואם יהיה לה מזל גם יאלחש”. תיאור זה גרם לו להניח שהיא פשוט תקרוס ותירדם ברגע שתריח את החומר. מצד שני הוא לא שאל מה בדיוק יקרה. בראשו כבר רשם שלא לעשות טעות כזו שנית. הוא התיישב לידה אך לא הסתכל עליה. משהו באופן שבו רעדה דחה אותו. כבר שלושה חדשים, הוא חשב. שלושה חודשים הוא מתחקה אחריה, מחכה בדיוק לזמן הזה, לרגע בו יעבור מספיק זמן. כמה פעמים הוא אפילו נאלץ לתת לה לצבור פער כדי שלא תבחין בו. משעשע. וכל הזמן הזה הוא ראה בעיקר את גבה. להביט בפניה מרגיש מוזר. הוא חזר להביט בה. הרעידות פסקו כמעט לחלוטין וגופה נראה נטוע בחול, מונח במין גומחה שפרכוסיו חפרו. עודו מתבונן היא חדלה לנוע. אפשר היה לחשוב שהיא מתה אלמלא עיניה היו נעות מצד לצד מתחת לעפעפיה השמוטים. בשקט ולאט הוא רכן אליה והפשיל את חולצתה מעל בטנה, חושף אותה לרוח ולשמש. ידו נשלחה אל אחד הכיסים שבשרידי מעילו ושבה מצוידת בסכין קטנה ארוזה בניילון צמוד ובטוש שחור. הוא חלץ את הפקק מעל הטוש וסימן על בטנה מספר סימנים. הטוש נעזב מיד אחר כך. הגיע תורה של הסכין. בעודו מביט בריכוז בסימנים הוא הסיר את הניילון מעל הסכין. הלהב הקצר החזיר את אור השמש אל עיניו וצייר כתם כחול בשדה ראייתו. הוא מצמץ מספר פעמים עד שהכתם דהה. חזרה לעבודה. הסכין התקרבה אל הסימן הראשון. אם יהיה לה מזל היא תחיה, הוא שינן בראשו. זה אף פעם לא נעים להרוג מישהו אבל העבודה חייבת להתבצע. הוא נשם עמוק והתכונן לנעוץ את הסכין כשברק פתאומי של כאב הכה בגרונו. הוא צנח על הקרקע מתפתל מכאבים, אוחז בגרוגרתו ומנסה להבין מה קרה. בעודו ממצמץ מול השמש חדר לשדה ראייתו פרצוף. אם זה לא היה כל כך מפחיד זה היה כמעט מצחיק. פניה היו מטונפים ופס המשחה שמרח על שפתה העליונה התכסה בחול שנדבק אליו. עיניה היו מטורפות והנימים האדומים שעוד בערו בהן הוסיפו לרושם הפסיכי הכללי. קמטים של זעם חרצו את פניה וכתמים כהים היו זרועים בשיערה. ידיה נשלחו ואחזו באזניו ובעוד כאב הלפיתה קודח במוחו הוא צפה בפניה מתקרבים. היא החלה לגרור אותו אל עבר הסלע והמחשבה האחרונה שחלפה בראשו הייתה שזה בטח יכאב.
שתי דקות לאחר מכן היא התיישבה מותשת ליד גופו הרפוי של בן האנוש הראשון שהיא פגשה בשבועיים האחרונים. היא לא ידעה אם הוא חי או מת, אין לה יותר מדי ניסיון בהטחת אנשים בסלעים. מצד שני, גם בבעיטות לגרון לא היה לה הרבה ממנו. היא מחתה את החומר הארור משפתה וניגבה אותו על מעילו של האיש. מחשבה עלתה בראשה והיא חיטטה בכיסיו עד שמצאה את זה. בקבוק מים מלא עד חציו. היא שתתה הכל, נעמדה והחלה לכסות את גופו בחול. ידה שבה לגשש בבטנה. הוא עוד חי.
המשך יבוא
חזרה אל: עלונטור גליון כ”ד