“לכן יש דבר-מה רועד, מין רטט, בחֻבָּה של התפילה”1
“בכינורֵי־לא־מיתרים […] הללוהו”2
התיאולוג, או הפילוסוף, תמיד יישאר מעט זר לשאלה של התפילה – כלומר, השאלה של התפילה, מהבחינה של מהותו של האקט, או ההידרשות אל מהותו של האקט – או המצב – של התפילה, תמיד תעמוד מבחוץ לדיון על מהותו של האלוהים. לוינס כבר עמד על זה, ואמר כי “הפילוסוף והמאמין נקראים להבין אחד את השני”3.
אבל אינני חושב שזה מספיק. מה באמת עלינו לעשות כדי להיכנע לתפילה, או לספוג לתוכנו את מהותה? איך אנחנו יכולים לשקוע בריטואל הרפטטיבי של המילים האלה שנכתבו עבורנו, שנותרו על שפתינו קרות וזרות? איך אנחנו יכולים לשמוע את עצמנו מחדש, לשמוע את המילים מחדש, לשמוע את ההד האילם של האובייקט החסר, של הנמען-שאינו-קיים? מה בנו צריך להיפער כדי שיהיה מקום לתהום הזאת, איפה אנחנו מוצאים את החלל הפנוי הזה מתוכו אנו יכולים לצעוק “אלי אלי למה שבקתני”4?
בברית החדשה, בכל שפה, הפסוק הזה, המתורגם לארמית מתהלים כ”ב, נשאר כמות שהוא בדיוק,Eli Eli Lama Sabacthani, ואני מוצא את העובדה הזאת פלאית ממש, כמו ה’יתגדל ויתקדש’, כמו ה’שמע ישראל’, כאילו התפילה איננה צריכה להיות בעלת מובן מסומן, היא איננה צריכה לעבור את הפיענוח מן הדימוי האקוסטי אל המושג, אם נדבר בשפתו של דה סוסיר. כאילו, במידה מסויימת, התפילה בעצמה נשארת בצורה אבסולוטית המימד האקראי שבדימויים האקוסטיים. היא הפונולוגיה בטהרתה. חסר המשמעות המושלם.
כולם כתבו את המילים בשבילי, ואני רק חוזר ואומר אותם, חוזר ומתחקה אחר הפונולוגיה הפשוטה של אבותיי, נדרש אל האל הנעדר, שואל את השאלה של הדיבור, מתפלל. זו הכמיהה האינסופית הרי, העמידה מול האובייקט האחר הכי גדול, מול האב, ומול שם-האב, ומול השפה, ומול האקראי שבשפה, ומול האבסורד. אני עומד מול תהום של חוסר משמעות ונספג בתוכה, ואינני יודע דבר.
האני, הסובייקט המתרגש הנרעד שקורא עצמו בשם, במין מגלומניה מלנכולית, “אני”, נותר פעור פה מול כל הרעש הזה, מול כל הריטואל הזה שהוא זר לו כמו שהוא מורגל על שפתיו, שהוא אחר לו כמו שהוא-הוא. Je est un autre, אמר רמבו, ובתרגום לאנגלית (בעברית אין לזה משמעות כלל)I is another . הקרע התמידי שנוצר בריחוק, בחלל הפנוי שנפער בין ה- I הרפלקטיבי לבין ה- is החיצוני, אולי היא היא הגרעין של היכולת להתפלל. אולי הצרימה הזו, שהמביט מבחוץ יכול רק לומר “עד מתי תשתכרין, הסירי יינך מעלייך”5. ושהמביט מבפנים יכול רק למלמל “אשה קשת-רוח אנכי”, היא האופי של התפילה, וההידרשות אל האופי הזה גם יחד. היא האקט והפנייה לאקט גם יחד. “ה’ שפתיי תפתח”6.
אך אין זה מספיק, כדי לבטא את כוליות החוויה הזו, החוויה של המתפלל. לעתים, בין קדיש ממולמל אחד למשנהו, באות כמה מילים ונוגעות בחזרה במסומנים, מובָנות מחדש – מוצאות מובן מחדש – , ומתנגנות בעדינות, כמו רוח במיתרי נבל, ושוטפות את התהום הזה, את החלל הפנוי הזה, מים חיים בשצף קצף, כאפיקים בנגב. “ולפעמים יש עייפות של הנפש […] וצריך להחיותה ולהבריאה על ידי מים קרים“7. ובאה השאלה לכלל רוויה, ובאה התפילה לכלל צימאון, “כקול מים רבים כקול שדּי”8, והמילים באות לידי משמעות, מתמלאות משמעות, “ונתתי בכם רוח וחייתם”9, ותפילה הופכת חדשה-ישנה, פנייה עתיקה שנבראת מחדש מאפרה, שנבנית מחדש תמיד, ושוצפת בערקי הלב ומנחמת: “אשרי עניי־הרוח”10.
____________
1“גוף תפילה”, ז’אק דרידה ומיכל גוברין
2“תפילות כופר” א, אברהם חלפי
3“חירות קשה”, תפילה וחינוך, תרגום שלי
4מתי 27:46
5שמואל א:146
5תהלים נא:17
7ליקוטי מוהר”ן ס”ז
8יחזקאל א:24
9יחזקאל לז:6
10מתי 5:3
חזרה אל: עלונטור – גליון כ”ב