היא ישנה עמוק \ אחינועם תמר וירט

היא ישֵנה עמוק,

           בלי חלומות.

           לפני שנתיים נרדמה,

           מאז לא קמה עוד.

           ולמה לה?

           פטורה מפחד,

           ממיסים ומכאב.

           וחיוכה, שָקט-שקט,

           עם השנים

           הולך ומתרחב.


לראשונה מזה הרבה שנים שבהן אני ישנה בחדר לבד, בחמישה עשר החודשיים האחרונים אני ישנה יחד.

כמעט כל לילה יצא לי להכנס לחדר בשעת לילה מאוחרת כאשר חברותיי לחדר ישנות שינה עמוקה ויפה. במקביל לצפייה הקצרה שלי בשנתן, שנתי שלי עברה תהליך משינה עמוקה לשינה קטועה.

שירו של חנוך לוין “היא ישנה עמוק” (שהולחן בפרוייקט “עבודה עברית”, ע”י מתי כספי) פגש אותי בתקופה זו אשתקד, והפך את התבוננותי על שינה על פיה.

השיר הזה של חנוך לוין לא סתם משך אותי לצלול בין שורותיו, האבסורד בעובדה שהיא ישנה עמוק- נעלמת ומתעלמת מהעולם, ובכל זאת כל כך שמחה ומחייכת, הטריד והקסים אותי במקביל.

הקונוטציה המיידית לשינה העמוקה נקשרה לי ליפיפייה הנרדמת. מעולם לא ממש אהבתי סיפורי מעשיות שכאלו אבל תמיד האמנתי שהנסיכה סבלה בשנתה ורק חיכתה לנסיך שיציל אותה בנשיקתו. אבל באבסורד המחייב של חנוך לוין הבחורה הישנה נראית ממש מאושרת.

פטורה מחלומות, או תת מודע מתיימר לפתור את בעיות המודע באמצעות חלום. או שאיפה להיות משהו, להיות מישהו בעולם.

פטורה מפחד, או תכתיבים חברתיים המבקשים להרע לה בנוקשותם, שהרי פתרונם היחיד הוא תמיד יראה מפניהם ולא מציאת פתרון אמיתי.

פטורה ממיסים, או חובות חברתיים המבקשים לקחת ולחלק את עצמה או את מי שהיא חושבת שהיא עצמה.

פטורה מכאב, או הצורך המתמיד להתייסר עבור צרותיה שלה, עבור צרותיהם של כולם.

והחיוך בא מאליו כשגלימת החברה ודרישותיה מוסרים מעליה. היא לא צריכה נסיך שיבוא ויזכיר מלכות, היא לא צריכה רעש של חיים, היא לא צריכה לקום היא וודאי רק צריכה להמשיך לישון, וחיוכה מתרחב עד אין קץ בעולם קסום של תרדמת.

מתאימה לי מאוד ההתלבטות עם עצמי האם אני מעדיפה לדעת ולכאוב או להתעלם ולשמוח. מה שתמיד ביאס לי את ההתלבטות היא העובדה שאני כבר יודעת, שלצערי או לשמחתי אני ערה כל הזמן.

המדרשה חידדה לי כמו תמיד את ההתעוררות או הערות התמידית הזאת: רציתי להרדם אבל אני פקוחה מדי.

שאלת השאלות שהרבתי לשאול בתחילת השנה שעברה – האם הלימוד מעניק לי אושר?- היא שאלה שבתוכה גלום פרדוקס נהדר שהתבטא גם בהרגלי השינה שלי.

הרצון לישון ולשכוח את הכל מול הצורך המתמיד להתעורר ולדעת את הכל התנגשו חזיתית. למדתי, אבל לא הייתי שלמה עם זה. ישנתי, אבל לא עמוק. ובין שינה לערות הייתי מתבוננת בשנתן של אחרות, מנסה להבין איך אפשר לישון כשהעולם תובעני ועצוב כל כך, איך אפשר ללמוד כשפיתוי השינה וחוסר המודעות גדול כל כך.

ובהתלבטות אם ישנתי שינה עמוקה או התפקחות איומה במהלך השנה הזאת, ניצבת היכולת המרגיזה שלנו להתעלם ממה שקורה מעבר לגבולות רמת הגולן בשל הניתוק הגיאוגרפי, להתעלם מהפחד מהמיסים ומהכאב שבעולם שמחוצה לעצמנו. וההתפקחות האיומה שבכל לילה כשאני הולכת לישון ומבינה כי אני חבה חוב שלא אוכל לפרוע לעולם.

דקירת מחט טוויה היא מה שגרמה לשנת המאה שנה שגזרה עליה המכשפה.

דקירות המחטים הקטנות בזמן שאני תופרת מעירות ומרדימות אותי תכופות. השיריון נסדק בכל פעם קצת ואני מחדדת את הקצוות שבין התעלמות מוחלטת ומודעות מזוויעה.

האם להמשיך ללמוד ולדעת ולסכן את השינה העמוקה והמאושרת שלי? האם יש אפשרות לשמחה מתוך מודעות?

 

מודה אני

לפניך ולך

על כל החסד והאמת והטובה והרעה והטובה

שעשית עמדי

ועם ביתי

ועם קרובי וידידי ועם בני עמי

ועם ארצי, ועם כל העולם והאדם

אשר בראת.


בלאט, חרש חרש

אט אט, טופפות

עתידות עתידות לקראתנו,

ואת מחייכת אלי מתוך השינה.

יהיה לנו טוב, טוב מטוב, טוב מאוד,

זה מתחיל כבר בבוקר בבוקר

את צוחקת אלי

מתוך מתוך השינה.


מאיר אריאל בשירו המופלא מנסה אולי לומר כי בהכרה של הדברים בעולם יש אפשרות לאושר, השאלה אם זה מתחיל בבוקר ומסתיים בערב וניתן גם לצחוק ולחייך.

השאלה אם בהכרה יש משהו שיוצא מעצמי ומבקש איזה טוב ולא רק חוב, שמבקש תקווה שאולי הדרך היחידה להשיג אותה היא להתעורר.


הזדמנות לומר תודה לדפי העלון הזה, שנתנו מקום בלב ובנייר למילים אותן כתבתי.

חזרה אל: עלונטור, גיליון כ”א

תגובה אחת
  1. ליאל הגב

    מאמר נהדר, מהלך יפה ומעניין. תיקון אחד: השיר “היא ישנה עמוק” הולחן על ידי יוני רכטר ולא מתי כספי.

השארת תגובה ל-ליאל

ביטול